evakitur

יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

המועמדת/קיארה קאס

ידוע שאני אוהבת ספרי נוער אבל את הסדרה הזאת ממש ממש אהבתי!
"המועמדת"- סדרת ספרים שעד כה תרגמו 3 ספרים מתוך הסדרה שהספר השלישי חותם את הסיפור על הזוג הנוכחי ואילו הספר הרביעי מתחיל סיפור על זוג אחר.

לפעמים לא מתחשק לי לסקר ספר מסוים מהחשש שאהרוס אותו. ולא דווקא בגלל הספויילרים (למרות שאני אישית מאוד אוהבת אבל עדין נמנעת מלספר)

אז נתחיל עם הספר הראשון "המועמדת":
תמיד חשבתי לעצמי מה יקרה עם תהיה עוד מלחמת עולם? איך העולם יראה אחר כך?
טוב אז כאן הסופרת החליטה לעשות את זה.. אחרי מלחמת עולם רביעית(כן רביעית!!!) הכל הושמד ונבנה מחדש.
כולל ארצות, מדינות, חוקים וממלכה אחת בשם "איליאה". (תרגעו אין זכר למלחמה חוץ מכמה נקודות בודדות)
בממלכת "איליאה" יש מלך ומלכה ונסיך אחד אך אין נסיכה.. (איך זה יתכן? מי תהיה המלכה הבאה??) ולכן הארמון מארגן תחרות שנקראת "הבחירה" שבו הנסיך שלנו יצטרך בסופו של דבר לבחור לו נסיכה אחת מבין 35 בחורות.
אבל זה לא פשוט כשאחת מהנערות היא אמריקה סינגר והיא ממעמד מספר 5.
אמריקה היא בחורה דעתנית ומפולפלת והדבר שהיא הכי לא רוצה זה להשתתף בתחרות המטופשת הזאת אבל המשפחה שלה תולים בה תקוות ובטוחים שעצם השתתפותה בתחרות תעלה אותם במעמד.
מה גם שאמריקה מנהלת מערכת יחסים סודית עם אספן שהוא עצמו ממעמד 6, מעמד יותר נמוך ממנה.
ב"איליאה" יש חוקים משלהם ומערכות יחסים מחוץ לחוק!!

מה יקרה כשאמריקה תפגוש את הנסיך שמבחינתה הוא אנוכי ומתנשא?
אמריקה מבינה שהיא חייבת לשנות מסלול מחדש ולחשב שוב את חייה, המשפחה ואספן או התחרות והנסיך?

הסיפור הזה ממש הזכיר לי את סיפור סינדרלה רק הרבה יותר משודרג.
זהו סיפור על נסיכים ונסיכות,
על אהבה ישנה וחדשה
על הטוב ורע
וכמובן שיש לו גם המשך..

הסםר נע בין דמיון למציאות. אמנם המקומות לא באמת קיימים אבל הוא נטול פנטזיה וחייזרים למיניהם ;-)

אז מי שאוהב סיפורי אגדות ורוצה להתנתק קצת מהמציאות הספר הזה בשבילו!

אישיתי מאוד מאוד מאוד נהנתי ממנו!
מהכתיבה ועד לדמויות..אהבתי הכל! (טוב אולי את המלך קצת פחות..תקראו ותבינו למה!)
אמנם הספר הזה הוא ספר נוער אבל אני קראתי אותו בהנאה גדולה וחיכתי בציפיה להמשכים.

סך הכל זה כייף להתנתק מהמציאות לכמה זמן להכנס לתוך עולם של אגדות (מי אמר שאגדות הם לילדים קטנים?)
מומלץ מומלץ מומלץ!!!

נתראה בסיקור על הספר השני "העילית" ;-)
עד אז...שיהיה יום מדהים מלא בנסיכים ונסיכות :P
אוהבת המונים
אווה, המקטרת בסטטיל =]
3>




יום שני, 8 באוגוסט 2016

"רעש הטיפות מעיר אותי"

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, עד שסוף סוף הצלחתי להירדם.
הכאב לא עובר אפילו לא לשנייה,
אני מרגישה כאילו מנסרים לי את הראש לאט לאט
כאילו אלפי עכברים מכרסמים לי אותו
כאילו חובטים בראשי עם אלה מברזל שוב ושוב ושוב
ככה כואב לי.
עוד יום עם מגרנה, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
אני מתיישבת על המיטה ולוגמת את הטיפות מים האחרונות שנשארו בתחתית הכוס ומביטה על השידה, סימן עגול רטוב שהכוס השאיר ולידו מונחת טבעת עם 3 יהלומים במרכזה, יהלום גדול באמצע ו2 יהלומים קטנים משני צדדיו.
הטבעת נחה שם כבר כמה חודשים,
נכון שאני עזבתי,
ונכון שזאת הייתה טעות,
ונכון שאני מתגעגעת ולפעמים חולמת עליך,
אבל מה היה קורה אילו הייתי נשארת? סופגת עוד עלבונות?
עוד שתיקות?
עוד טיפולים?
עוד תרופות?
"את הכל בשבילי" אמרת לי לפני שהתחתנו "אני יגן עליך מהכל" הצהרת בלב שלם.
היינו מאושרים, אהבנו אחד את השנייה בכל ליבנו והתחתנו.
מאז הכל התחיל להתפרק לאט לאט.
"למה סיפרת להם?" התעצבנתי עליך
"הם המשפחה שלי" ניסית להגן
"אבל מה איתי? מה עם הפרטיות שלי? זאת הבעיה שלי!" צעקתי בחזרה
"הבעיה שלנו!" החזרת לי "זאת הבעיה שלנו לא שלך! אני רוצה ילדים ואני רוצה אותם ממך!" הצהרת
"אני הזהרתי אותך" לחשתי "הייתי כנה עוד מהיום הראשון שהכרנו, הייתי פתוחה וגיליתי לך שיש לי בעיות, הודעתי לך שזה לא יהיה קל!" מלמלתי לכיוונך או שבעצם לעצמי,
"הייתי מוכן אז ואני עדין מוכן לזה" עמדת על שלך ולא הרפת
"אז למה סיפרת?" אמרתי בקול חנוק מדמעות
"אל תבכי,בבקשה אל.." התחננת בקול שקט "אעשה הכל כדיי שלא תבכי" אמרת ונישקת לשפתיי.
מאותו היום אנחנו מנסים כמעט כל יום אבל האכזבות מיום ליום יותר ויותר קשות
אז עברנו לטיפולים.


"עוד יהיו לכם ילדים" הסבתא אמרה
"אתם עושים דברים לא נכונים" האמא העירה
"בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון אבל הבקרוב נראה כל כך רחוק והדרך לשם רק מתישה אותנו.
"יש לה בעיה! איתו הכל בסדר" שמעתי את אבא שלך אומר בסלון. הוריך חשבו שאני ישנה אבל שמעתי הכל
"תן להם זמן, זה עוד יגיע" האמא ניסתה ליפות את המצב אבל לא כל כך הצליחה.
"כבר 3 שנים עברו.." הוא הזכיר וליבי התכווץ מכאב.
זאת הבעיה שלי! הם צודקים, אני מונעת ממנו את זה!

כבר 3 שנים מאז שהתחתנו, אלפי ניסיונות וכלום, טיפולים ללא הפסקה ורק אכזבה,
עוד רופא, עוד מומחה, עוד תפילה, עוד זריקה, עוד תרופה
עצבים, כעסים, חיוך מריר מבחוץ אבל מפנים? הייאוש מתגבש ומתנחל.
"זה לא הולך" אני אומרת באמצע ריב "אני לא מסוגלת יותר!"
"על מה את מדברת" אתה שואל בכעס ואני שותקת ומשפילה את עיני.
"על מה את מדברת?" אתה מרים את קולך עוד יותר
"אין לך מושג מה עובר עליי" אני לוחשת בעצב ודמעה אחת נופלת על הלחי וממשיכה "אני לא מסוגלת יותר, הכדורים רק מנפחים אותי אני כבר לא מזהה את הגוף שלי! אני רק עצבנית יותר, כועסת יותר, אנחנו רק רבים בזמן האחרון" אני משתתקת לרגע מביטה בך ודמעה זולגת מעיניך אבל אני בכל זאת ממשיכה לדבר "מתי בפעם האחרונה אמרנו אחד לשנייה עד כמה שאנחנו אוהבים אחת את השני? מתי בפעם האחרונה חייכנו סתם ככה? מתי בפעם האחרונה הרגשנו מאושרים? מתי בפעם האחרונה שכבנו כי רצינו ולא כמו רובוטים למטרה אחרת? אני לא מסוגלת יותר!
ההורים לא מרפים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב אבל האזכבה רק מבקרת אותנו, הייאוש לא מניח לנו
אני לא מסוגלת יותר!" אני אומרת בכעס ובעצב.
"זאת הבעיה שלי!" אני קובעת. שוב.
"שלנו" אתה מתקן
."אתה לא צריך לסבול מזה" אני לוחשת, אני מוציאה מהארון את המזוודה שכבר ארזתי, אתה מביט בי במזוודה ושוב בי ולא מבין "מה את עושה?" אתה שואל בקול שקט וחנוק.
"אני עוזבת" אני לוחשת "לא מסוגלת יותר! בבקשה תבין אותי!"
"אל תעזבי" אתה אומר בקול מתחנן "בבקשה, נעזוב את זה, מי צריך בכלל ילדים? יש לי אותך!" אתה קובע ומנסה שוב "בבקשה אל תעזבי"
"כבר החלטתי" אני אומרת בקול הכי יציב שאני יכולה "זה עדיף בשביל שנינו"
אני נושקת לך על השפתיים ומתענגת לכמה שניות משפתיך הרכות יודעת שעוד אתגעגע אליהם ויוצאת מהדירה כשהמזוודה בידי.

מאז אותו היום המגרנות רק מחריפות, אני לא באמת שמחה, לא באמת מאושרת,
רק מתגעגעת בלי סוף.
"היי" אתה לוחש לי באוזן, מנגב דמעה שמנסה להימלט מצד העין ושוכב לידי במיטה
"אני כאן" אתה לוחש ומלטף את הלחי "לא הלכתי לשום מקום" אתה אומר ומנשק את שפתיי
אני עוצמת את עיניי ומנסה להרגיש אותך.

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, אני מתעוררת ואתה נעלם "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לאוויר.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם
עוד יום עובר, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.




*******
קטע ישן שנכתב לפני שנה בערך...
אל תדאגו הכל בסדר איתי!
לא נכתב עליי בכל אופן =]

יום שני, 1 באוגוסט 2016

פחד

פחד.
מה אנחנו בעצם יודעים על פחד?
איך מרגישים פחד?
איך יודעים שאנחנו מפחדים?

פחד.
הוא מגיע ב2 צורות:
או שהוא גורם לך לברוח או שהוא נוטע את רגליך על הקרקע ולא נותן לך לזוז.
לפעמים הוא מופיע משום מקום ולפעמים בעקבות עוד פיגוע, בשורה מרה או סתם חשש שיקרה משהו כזה או אחר.
הוא יכול להיות אישי או המוני.

פחד.
הוא מגיע כמו ענן שחור ומרחף מעל ראשך, מחכה לרגע הזה שתכנע.
לפעמים הוא חונק אותך עד שלא תוכל לנשום ולפעמים מאיץ את נשימותיך עד שראותיך שורפות מרוב מאמץ.
פתאום אתה מתחיל להילחץ, אתה מרגיש איך זיעה קרה מצטברת על מצחך, כל צליל מיותר מקפיץ את ליבך, חושיך מחודדים יתר על המידה.
פחד יכול להעביר בך צמרמורת, לגרום לך להסתכל לצדדים מיליון פעם ואז שוב להסתכל למקרה ופספסת משהו.
פחד יכול לשתק את הגוף ואת המח.
כי כזה הוא הפחד.
רגש לא מוסבר שמוציא מאיתנו דברים לא בהכרח טובים.

יש כאלה שיוכלו לרוץ מרתון מרוב פחד
ויש כאלה שיעמדו ורק יתפללו שהשלפוחית השתן לא תתרוקן פתאום.
הוא יגרום לבטן להתהפך כאילו היא רכבת הרים בלונה פארק ולעיניים להשאר פקוחות כל הלילה.

פחד יכול לתעתע את המח, לשחק איתו בדיוק כמו שהוא רוצה.
הפחד ניזון מתגובותיך, מהשליטה שיש לו עליך.
הוא יכול להרוס אותך אם רק ירצה.
כי כזה הוא הפחד.

פחד.
זה משהו שכמעט ולא ניתן להסביר.
זה מין תחושה שמוציאה מאיתנו דברים שאפילו לא ידענו שקיימים אצלנו.

פרנקלין דלאנו רוזוולט אמר: "הדבר היחיד שאנחנו צריכים לפחד ממנו הוא הפחד עצמו."

ויש אומרים שהאויב הכי גדול שלנו הוא הפחד והאויב הכי גדול של הפחד הוא צחוק כך שהדרך היחידה לנצח את הפחד היא לצחוק.