מגהנום לגן העדן

אביב עמדה בתחנת האוטובוס מייחלת שהאוטובוס כבר יגיע, גם מונית או אפילו חמור יתקבלו בברכה, העיקר שיגאלו אותה מהחום הנוראי של אמצע אוגוסט.
הרכב התקלקל והיא חייבת להשתמש בתחבורה ציבורית, שנים שלא נסעה באוטובוס או מונית, היא כבר שכחה מה זה להיות תלויה באחר, להדחק עם המוני הנוסעים בכלי שאמור להיות מספיק גדול כדיי להכיל את כולם, לשבת על ידי אנשים אקראיים שיש מצב לא קטן שיפתחו איתה בשיחה שלא באמת תעניין אותה.

האוטובוס הגיע, הללויה!
הקו שאמור לקחת אותה מפתח תקווה לתל אביב. היא תכננה ללכת לאחת החנויות במיוחד בשביל לקנות לביתה את המתנה המושלמת ליום הולדתה השלישי שיחול בעוד יומיים.
האוטובוס היה עמוס, המזגן עשה טובה שהוציא אוויר כלשהו מעל הנוסעים וככל שהמשיכו לנסוע הנוסעים רק יצטופפו יותר ויותר.

היא עלתה בתחנה לפני האחרונה, אישה עטופה בבדים שחורים ורעלה לבנה, מאופרת ומחייכת אך בליבה חוששת.
היא ידעה בדיוק מתי לעלות ואיפה כביכול לרדת. היא התפללה לאל שהאוטובוס יהיה עמוס כמו שהיה אתמול ושלשום כשנסעה בקו הזה שוב ושוב ואכן צדקה.
מתפתלת בין האנשים ומפלסת לעצמה את הדרך כשבטן תפוחה ולא קטנה הולכת לפניה. פינו לה את הדרך, הרי אישה הרה בחודשים מתקדמים אז ישר מתחשבים.

סוף סוף האיש הזקן ירד בתחנה ואביב תפסה את מקומו. היא התמקמה על הכסא ונפנפה בידה מול פניה כאשר אותה אישה נעמדה לידה. היא ניסתה להתעלם, לא רוצה לפנות את הכסא אך אפשר לתת לאישה עם בטן ענקית לעמוד כשהיא עצמה יושבת?
היא קמה באנחה שקטה "בואי שבי כאן" הציעה את מקומה
"תודה" האישה החזירה לה במבטא כבד.
אביב נדחקה לשאר הנוסעים שעומדים והתפללה שכבר תגיע ליעדה אך במקום זאת היא הגיעה למקום אחר.

אביב הסתכלה סביב ולא הבינה היכן היא,
לפני דקה פינתה לאישה עם בטן גדולה את מקומה באוטובוס ודקה לאחר מכן היא מוצאת את עצמה בתוך חור לבן ולא מוגדר.
בגדיה נעלמו ובמקומם בדים לבנים ורכים עוטפים אותה. היא מסתכלת סביב ולא מבינה, האם היא נרדמה באוטובוס?
"היי" קול נערי מקפיץ אותה, היא הסתובבה וראתה נער בן 16 ואלי קצת פחות
"היי" החזירה וחזרה להסתכל סביב "איפה אנחנו?" שאלה
"לא יודע, אבל נראה מקום מגניב" אמר ומשך את כתפיו
"מה אתה עושה פה בכלל? אין לך בית ספר להיות בו?" שאלה
"הייתי בדרך לשם"
"על האוטובוס?" שאלה, חוששת שמתחילה להבין מה קרה
"יאפ"

ככל שהדקות עברו עוד ועוד אנשים הצטרפו עליהם, שואלים, המומים ובעיקר מפוחדים.
"אני בטוח חולמת..עוד קצת ואתעורר" היא מלמלה לעצמה, עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב, מקווה בכל ליבה שאכן חלמה אך שוב התאכזבה.

זהו לא חלום, זהו המציאות החדשה.

"שלום לכם" בחורה עם חיוך מלאכי קידמה את פניהם והחלה לספור אותם, "עוד שני אנשים ונתחיל"
"נתחיל מה?" אביב שאלה אך ללא מענה
"אני חושבת שיש כאן טעות, אני לא אמורה להיות פה" זעקה, "נו תעשה משהו" פנתה לנער וגם הוא לא ענה רק התיישב על הרצפה הלבנה וחיבק את ברכיו אליו.
עוד שני אנשים הצטרפו ל"חגיגה"
הבחורה עם החיוך המלאכי ניגשה לשתי דלתות גדולות ולבנות שהיו מאחוריה ופתחה אותם לרחבה.
אור קלוש ולבן עטף אותם ממש כמו הילה עדינה
"לאן אנחנו?" שאר הנער והחזיק את ידה של אביב, פחד ניכר בעיניו.
"ברוכים הבאים לגן עדן" היא ברכה אותם עם חיוך קטן
בזמן שלמטה הגיהנום רק התחיל.

דקה לאחר שהאישה התיישבה במקומה של אביב היא לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ולחצה על הכפתור שהסתתר בבטנה התפוחה.
בבטן לא גדל תינוק אלא הסתתר מטען חבלה,
חלקי גופות, רסיסי זכוכיות, שלוליות של דם.
צרחות, צעקות, צעדי ריצה של אנשים מפוחדים.

הנער לא הגיע לבית הספר
האוטובוס כבר לא יגיע לתחנה האחרונה,
ואביב, אביב כבר לא תהיה אביב.

*****
לזכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
יהיה זכרם ברוך.



 

לצאת עם חייל זה קשה אבל מתרגלים ;-)

אני יוצאת עם חייל.
לא כזה שהולך ב8 לבסיס וחוזר ב14:00 (לא מזלזלת בהם, חס וחלילה..)
אלא כזה שרואים פעם בשבועיים אחרי שסוגר עוד שבת,
כזה שמשרת איי שם בצפון או בדרום ולא משנה כמה פעמים יסביר לי איפה בדיוק אני עדין אטעה ואשאל שוב "איפה?".
כזה שמקבל רק 1000 שקל על חודש של קריעת תחת.
כן כזה.

כשאנשים שומעים שחבר שלי חייל הם ישר מעקמים פרצוף. "איך אפשר כשהוא סוגר כל כך הרבה?"
"מתי את בכלל רואה אותו?"
"ואם הוא ימצא לעצמו חיילת אחרת?"
"אני בחיים לא הייתי מסוגלת!"
ויש כאלה שמחזקים ואומרים "כל הכבוד שלא עזבת אותו בגלל הצבא".
ואני שואלת למה לעזאזל הייתי צריכה לעזוב את האדם שאני אוהבת רק בגלל שהוא התגייס?
שמעתי לא מעט סיפורים על ההיא שלא יכלה וזרקה, על ההיא שעזבה בגלל היציאות, על ההיא שרצתה יותר אבל הוא חייל.

אז תנו לי להסביר לכם..לאלו שלא יודעים מה זה בדיוק לצאת עם חייל:
לצאת עם חייל זה לראות אותו פעם בשבועיים.
זה לתכן דברים מיליון דברים ולהצליח להוציא לפועל רק אחד וגם זה ביום חמישי או מוצאי שבת.

לצאת עם חייל זה לקבל כל יום ראשון הודעת אס-אם-אס "הגעתי לבסיס", לשחרר אוויר ולנשום כראוי,
זה לדבר פעם ביום במקרה הטוב וגם זה לכמה דקות כי הוא צריך לזוז.
זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו, להתפלל לכל אל אפשרי ולחייך חיוך ענקי כשאת סוף סוף שומעת את קולו.

לצאת עם חייל זה לאפות כל מיני דברים ולהכפיל את הכמות כי הוא אמור לחזור השבוע ואת רוצה לפנק אותו קצת,
זה לשמוע עד כמה שהאוכל בבסיס לא משהו ולהתבאס שאת לא שם לבשל לו.
זה לצמצם יציאות,
ולפעמים להוציא את הארנק ולשלם על שניכם כי הוא חייל.

לצאת עם חייל זה לשמוע על עוד תקיפה של חייל ולקוות שזה לא חבר שלך ובו זמנית להצטער ולהזדהות עם הבת זוג של אותו החייל.
זה להתקשר אליו ישר אחרי הידיעה, לאכול תסביכים שזה בטוח הוא כי הוא כבר 3 שעות לא עונה לך ואז להיזכר שלמפקד שלו יש את המספר שלך ובטוח שב3 שעות הללו אם חס וחלילה היה קורה משהו היו כבר מספרים לך, להירגע ולצחוק על עצמך במשך יומיים כי היית בטוחה שזה הוא.
זה לשמוע על עוד חייל שנהרג ולדמיין מה היה קורה אילו זה היה הוא.

לצאת עם חייל זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו,
זה לשמוע שזרקו עליהם בקבוקי תבערה, לקלל בלב ולשמוח שאף אחד לא נפגע!
זה להוריד מחייך כמה שנים בגלל עוד גל פיגועים.
זה לדאוג לא רק לו אלא גם לכל הצוות שלו!
זה לדאוג 24/7!

לצאת עם חייל זה לראות חיילים אחרים ולהעריץ אותם כי גם חבר שלך כזה.
זה לשמוע אותו קורא למישהי אחרת "מאמי" ולדעת שהוא מדבר על הנשק שלו,
זה לשמוע אותו אומר שה"חיים שלו" הגיע ולדעת שהוא מתכוון לרכב הצבאי שהוא נוהג בו.
זה לשמוע סיפורים בקודים כי אסור לו לשתף אותך בכל הפרטים ועדין להגיד שהבנת הכל למרות שאין לך מושג על מה הוא מדבר.
זה לשאול בפעם האלף איפה לעזאזל הבסיס שלו בדיוק ואז הוא מסביר לך שזה מאוד פשוט: "את לוקחת קו כזה וכזה ואז יורדת בצומת ההיא, עוברת מחסום, לוקחת עוד אוטובוס, יורדת במקום אחר, הולכת קצת וזהו.. לא כזה מסובך"
ובעצם כל מה ששמעת זה ג'יבריש ובכלל לא ידעת שיש כל כך הרבה קווים ואוטובוסים.

לצאת עם חייל זה לשמוע דפיקות בדלת ולראות אותו פתאום ככה באמצע היום עומד בפתח הדלת עם התיק והנשק, לקפוץ עליו מרוב התרגשות ולקבל מכה מהנשק.
זה לגרום ללב להתפוצץ מרוב געגוע ולספור את הימים עד הסופ"ש הקרוב.

לצאת עם חייל זה להבין את הקלישאה "אהבה חזקה שורדת את הכל"
זה לצאת במשך 3 שנים ועדין להרגיש את הפרפרים הקטנים האלה מרוב ציפייה לראותו,
זה להודות על השעות הבודדות ביחד ולהתבאס כי מחר הוא חוזר לבסיס,
זה להעריך כל דבר קטן,
זה להגיד מיליון פעמים "אני אוהבת אותך" כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כשלא מתראים כל יום.,
זה לנשק מליון ואחד פעמים ולנסות לכפר על השעות שלא הייתם ביחד.

לצאת עם חייל זה קשה!!! אבל אם אוהבים מישהו לא צריך לוותר על זה רק כי זה קשה.
בכל מערכת יחסים יש קושי מסוים.
זה לדעת שהחיים האמיתיים לא כאלה תותים אבל לדעת שאם שרדתם את השירות שלו, דברים אחרים קטנים עליכם!

לצאת עם חייל זה לתכנן את החתונה שלכם מיום חמישי ליום חמישי.
זה להבין שאי אפשר לקבל הכל,
זה לא לאכול במסעדות הכי יקרות ולהתענג על השווארמה שבעיר, כי מה רע בזה?
זה להעריך כל פרח ומכתב שאת מקבלת ממנו כי הוא חייל וזה כל מה שיש לו.
זה לאהוב בצורה הכי פשוטה שיש!

לצאת עם חייל זה קושי מעורבב בגאווה והכי ישראלי שיש!

אז לכל אותם ששומעים שאני מתחתנת בעוד מספר שבועות עם חייל שעדין בסדיר שלו ומעקמים פרצוף:
תעשו לי טובה ותחסכו ממני את כל הקשקושים של "את לא יודעת מה זה להיות עם חייל"
כי אני כן!
אני עושה את זה כבר שנתיים שלמות
ועדיין בוחרת בדרך הזו,
בגאווה ובאהבה גדולה!

ארוסתו של חייל.

לאכול לבד זה מוזר..

יושבת באיזשהו בית קפה בשום מקום בעיר שאמורה להיות נתניה, משתזפת לי בכייף בחוץ אני והנס קפה על בסיס חלב שלי..נותנת לרוח החמימה להעיף את שערי לכל כיון למרות שהוא אסוף בקוקו גבוה. 

לפי הצל אני נראית כמו שמש או יהושע פרוע..תלוי מי רואה איך זה ואיך ;)

יום שני..יום שגרתי..

טוב אולי לכם אבל לא לי..יום שגרתי אצלי זה כשאני ישנה ביום ועובדת בלילה

אבל מה לעשות שהחתונה קרובה מאוד וצריך לעשות סידורים אחרונים? אז אתמול היה לי יום חופשי..ניסיתי להכניס כמה שיותר סידורים בחיי שניסיתי אבל בסוף לא הצלחתי לעשות הכל וחלק לא קטן נפל על היום.

האמת שאם לא הייתי עובדת היום לילה מהשעה 20:00 עד 8:00 יום למחרת אז אולי לא הייתי כלכך לחוצה בזמנים.

אבל אני עובדת..ועוד איך!(12 שעות בראבק!)

קמתי מוקדם מהרגיל..(8:30 זה מוקדם בשבילי!)מה לא עושים בשביל מדידה של השמלת כלה שלי (שאגב מהממת!!) שעה וחצי פלוס מינוס אחרי שאישרנו וסידרנו הכל הייתי בדרכי לתחנת רכבת לוד..משם לנתניה..

מה איבדתי בעיר הזאת? שאלה טובה!

כנראה את הרופא היחיד שיכול להסיר שומות בצורה טובה.

יש לי משהו ענק ושחור על האף שפעם עוד היה מה שנקרא נקודת חן חמודה וקטנה..אם השנים גדלתי וגם הוא.

יכול להיות שאני קצת מגזימה בתגובה שלי לחיפושית הענקית הזאת שנמצאת על אפי אבל ככה אני רואה אותה. כל פעם שאני מסירה את המשקפיים אני רואה את הדבר הזה מזווית העין בצורה בולטת וגדולה! ומפה..מזווית העין שלי..זה יכול להסתיר חצי מכדור הארץ ;)

וזהו...נמאס לי ממנו!

אז היום, בתקווה גדולה, יפרדו דרכינו כידידים טובים(או כגוף ושומה מיותרת וחסרת יופי!) בכל זאת..היינו לא מעט זמן ביחד!

הגעתי לכאן בתחבורה ציבורית..סיוט! זוועת עולם!!!אבל אין לי אפשרות אחרת (לא,אין לי רשיון! נושא רגיש מדי שדורש פוסט מיוחד!).

רכבת,ללכת ברגל יותר מ10 דקות, אוטובוס ושוב ללכת כמה דקות טובות..לא קל!

אבל אין ברירה!

אז אחרי יותר משעה וחצי בדרכים הגעתי! (הללויההה)

ומה גיליתי? שהמרפאה סגורה!(סעמק)

כנראה שאני הראשונה בתורים היום שזה יאיי לגמרי.

ובנתיים אני פה,לבד..
וזה מוזר.
יצא לכם לראות מישהו יושב לבד בבית קפה?מסעדה? עוד מקום שמוכרים בו אוכל חוץ ממכולת וסופר?
אז לי כן ותמיד חשבתי מעניין מה עובר לאותו אחד בראש..הוא כאן לבד כי בא לו או כי אין לו עם מי לשבת? ואולי הוא בכלל מחכה למישהו?
אז כרגע אני במקומו..יושבת לבד ומתבוננת בכל מי שסביבי.

לא מזמן קראתי מאמר שאומר שאנשים מפחדים לשבת לבד ולכן גם אם הם לבד הם חייבים להתעסק עם הפלאפון,טאבלט, מחשב נייד וכו...
חייבים להעסיק את עצמם רק כי פוחדים להיות לבד.
כשאתה לבד בלי עיסוק זה אומר שזה רק אתה ועצמך. אתה והמחשבות, ומזה, לפי המאמר, אנשים פוחדים.
להיות חבד עם עצמם, לתת למחשבות לרוץ..לתת למח לדבר עם עצמו.
לנה? שאלה טובה!
אולי כי מפחדים מהתוצאות של המחשבות האלה(?!)
בכל מקרה החלטתי שאני לא מפחדת לחשוב..כי אני באמת לא.
לפעמים אני לבד..מרצון...כי ככה בא לי.
מתחשק לי להיות לבד רק אני והמחשבות..לרוב זה קורה בלילה. עושה חשבון נפש עם עצמי על היום שעבר.
אז גם עכשיו אני לבד..עם 10 אחוז סוללה..כותבת את הפוסט הזה ומחליטה שברגע שאפרסם את הפוסט אסגור את האינטרנט (כי אין לי גם ככה סוללה) ואהיה לבד עם עצמי...
 רק אני והנס קפה על בסיס חלב שלי..  יושבת באיזשהו בית קפה בשום מקום בעיר שאמורה להיות נתניה, משתזפת לי בכייף בחוץ ונותנת לרוח החמימה להעיף את שערי לכל כיון למרות שהוא אסוף בקוקו גבוה. 

לפי הצל אני נראית כמו שמש או יהושע פרוע..תלוי מי רואה איך זה ואיך ;)

ועדין..לאכול לבד בבית קפה זה הכי מוזר שיש! סתם שתדעו ;)