אורח מיוחד

מוות.

הוא אורח מיוחד.

הוא לא כמו שאר האורחים, יש לו כניסה פרטית.

לפעמים הוא נכנס מהדלת ולפעמים מהחלון.

כשהוא מגיע הוא לא דופק כמו שאר האורחים.

הוא דופק פעם אחת בכל פעם, מנסה להכין אותנו לקראתו,

אבל מעטים בני האנוש שמסוגלים לחוש כשהוא מתקרב.

מוות.

הוא מגיע בשקט עם עוצמה שלא ניתנת לתאר.

כשהוא כאן הוא גורם ללב להתכווץ מרוב כאב,

לצמרמורות להתפשט בכל הגוף,

לנשימה להיעצר,

ולשיער לסמור.

כשהוא כאן הוא גורם לנו להסתכל על הכל אחרת, גם אם זה רק לכמה שעות.

הוא גורם לאחדות ופרידה בו זמנית.

מוות.

כשהוא מתגנב לביתנו הוא ממלא אותו בענן שחור

בדממה רועשת

הוא לא נותן לרגשותינו לחדור את השריון העבה שלו,

הוא יודע לבצע את עבודתו גם כשכולם מתפרקים סביבו.

אבל למרות הכל,

הוא אורח בעל קסם מיוחד.

הוא יודע לקחת חיים ולהפוך אותם לכוכבים.

זה הוא המוות.

טרף קל

היא הולכת כאילו היא מנהלת את העולם.

גב זקוף, חזה בחוץ, רגליים ארוכות וסקסיות.

היא חדורת מטרה, יודעת בדיוק מה היא רוצה.

היא מסוכנת כמו נשק,

שורפת כמו אש ,

חדה כמו תער,

מהפנטת כמו תכשיט יהלומים יקר.

עיניה הקרות כקרח משדרות שנאה,

שפתיה המרוחות באודם אדום משדרות אהבה,

חיוכה הממזרי משחק בליבך

ומבטה מתעתע במוחך.

היא יודעת שקלטת אותה והיא תעשה הכל כדיי לשגע אותך.

היא תתקרב בצעדים בטוחים,

תסמן את הטריטוריה שלה

ותסמן אותך.

מצד אחד תרצה לרוץ, לברוח לכיוון השני

ומצד שני אתה תישאר במקומך ותחכה לצד הבא שלה.

אתה מהופנט,

מכושף,

מסוקרן,

ליבך נפל בשבי ידיה.

היא תשחק,

תכאיב,

תיגע ,לא תיגע...

תגרום לך להתפתל כמו טרף קטן וקל.

ואתה, תלך שבי אחריה

כמו במבי שנפל לתוך מלכודת של פנתרה,
כי כזו היא אהבה.

המועמדת/קיארה קאס

ידוע שאני אוהבת ספרי נוער אבל את הסדרה הזאת ממש ממש אהבתי!
"המועמדת"- סדרת ספרים שעד כה תרגמו 3 ספרים מתוך הסדרה שהספר השלישי חותם את הסיפור על הזוג הנוכחי ואילו הספר הרביעי מתחיל סיפור על זוג אחר.

לפעמים לא מתחשק לי לסקר ספר מסוים מהחשש שאהרוס אותו. ולא דווקא בגלל הספויילרים (למרות שאני אישית מאוד אוהבת אבל עדין נמנעת מלספר)

אז נתחיל עם הספר הראשון "המועמדת":
תמיד חשבתי לעצמי מה יקרה עם תהיה עוד מלחמת עולם? איך העולם יראה אחר כך?
טוב אז כאן הסופרת החליטה לעשות את זה.. אחרי מלחמת עולם רביעית(כן רביעית!!!) הכל הושמד ונבנה מחדש.
כולל ארצות, מדינות, חוקים וממלכה אחת בשם "איליאה". (תרגעו אין זכר למלחמה חוץ מכמה נקודות בודדות)
בממלכת "איליאה" יש מלך ומלכה ונסיך אחד אך אין נסיכה.. (איך זה יתכן? מי תהיה המלכה הבאה??) ולכן הארמון מארגן תחרות שנקראת "הבחירה" שבו הנסיך שלנו יצטרך בסופו של דבר לבחור לו נסיכה אחת מבין 35 בחורות.
אבל זה לא פשוט כשאחת מהנערות היא אמריקה סינגר והיא ממעמד מספר 5.
אמריקה היא בחורה דעתנית ומפולפלת והדבר שהיא הכי לא רוצה זה להשתתף בתחרות המטופשת הזאת אבל המשפחה שלה תולים בה תקוות ובטוחים שעצם השתתפותה בתחרות תעלה אותם במעמד.
מה גם שאמריקה מנהלת מערכת יחסים סודית עם אספן שהוא עצמו ממעמד 6, מעמד יותר נמוך ממנה.
ב"איליאה" יש חוקים משלהם ומערכות יחסים מחוץ לחוק!!

מה יקרה כשאמריקה תפגוש את הנסיך שמבחינתה הוא אנוכי ומתנשא?
אמריקה מבינה שהיא חייבת לשנות מסלול מחדש ולחשב שוב את חייה, המשפחה ואספן או התחרות והנסיך?

הסיפור הזה ממש הזכיר לי את סיפור סינדרלה רק הרבה יותר משודרג.
זהו סיפור על נסיכים ונסיכות,
על אהבה ישנה וחדשה
על הטוב ורע
וכמובן שיש לו גם המשך..

הסםר נע בין דמיון למציאות. אמנם המקומות לא באמת קיימים אבל הוא נטול פנטזיה וחייזרים למיניהם ;-)

אז מי שאוהב סיפורי אגדות ורוצה להתנתק קצת מהמציאות הספר הזה בשבילו!

אישיתי מאוד מאוד מאוד נהנתי ממנו!
מהכתיבה ועד לדמויות..אהבתי הכל! (טוב אולי את המלך קצת פחות..תקראו ותבינו למה!)
אמנם הספר הזה הוא ספר נוער אבל אני קראתי אותו בהנאה גדולה וחיכתי בציפיה להמשכים.

סך הכל זה כייף להתנתק מהמציאות לכמה זמן להכנס לתוך עולם של אגדות (מי אמר שאגדות הם לילדים קטנים?)
מומלץ מומלץ מומלץ!!!

נתראה בסיקור על הספר השני "העילית" ;-)
עד אז...שיהיה יום מדהים מלא בנסיכים ונסיכות :P
אוהבת המונים
אווה, המקטרת בסטטיל =]
3>

"רעש הטיפות מעיר אותי"

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, עד שסוף סוף הצלחתי להירדם.
הכאב לא עובר אפילו לא לשנייה,
אני מרגישה כאילו מנסרים לי את הראש לאט לאט
כאילו אלפי עכברים מכרסמים לי אותו
כאילו חובטים בראשי עם אלה מברזל שוב ושוב ושוב
ככה כואב לי.
עוד יום עם מגרנה, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
אני מתיישבת על המיטה ולוגמת את הטיפות מים האחרונות שנשארו בתחתית הכוס ומביטה על השידה, סימן עגול רטוב שהכוס השאיר ולידו מונחת טבעת עם 3 יהלומים במרכזה, יהלום גדול באמצע ו2 יהלומים קטנים משני צדדיו.
הטבעת נחה שם כבר כמה חודשים,
נכון שאני עזבתי,
ונכון שזאת הייתה טעות,
ונכון שאני מתגעגעת ולפעמים חולמת עליך,
אבל מה היה קורה אילו הייתי נשארת? סופגת עוד עלבונות?
עוד שתיקות?
עוד טיפולים?
עוד תרופות?
"את הכל בשבילי" אמרת לי לפני שהתחתנו "אני יגן עליך מהכל" הצהרת בלב שלם.
היינו מאושרים, אהבנו אחד את השנייה בכל ליבנו והתחתנו.
מאז הכל התחיל להתפרק לאט לאט.
"למה סיפרת להם?" התעצבנתי עליך
"הם המשפחה שלי" ניסית להגן
"אבל מה איתי? מה עם הפרטיות שלי? זאת הבעיה שלי!" צעקתי בחזרה
"הבעיה שלנו!" החזרת לי "זאת הבעיה שלנו לא שלך! אני רוצה ילדים ואני רוצה אותם ממך!" הצהרת
"אני הזהרתי אותך" לחשתי "הייתי כנה עוד מהיום הראשון שהכרנו, הייתי פתוחה וגיליתי לך שיש לי בעיות, הודעתי לך שזה לא יהיה קל!" מלמלתי לכיוונך או שבעצם לעצמי,
"הייתי מוכן אז ואני עדין מוכן לזה" עמדת על שלך ולא הרפת
"אז למה סיפרת?" אמרתי בקול חנוק מדמעות
"אל תבכי,בבקשה אל.." התחננת בקול שקט "אעשה הכל כדיי שלא תבכי" אמרת ונישקת לשפתיי.
מאותו היום אנחנו מנסים כמעט כל יום אבל האכזבות מיום ליום יותר ויותר קשות
אז עברנו לטיפולים.


"עוד יהיו לכם ילדים" הסבתא אמרה
"אתם עושים דברים לא נכונים" האמא העירה
"בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון אבל הבקרוב נראה כל כך רחוק והדרך לשם רק מתישה אותנו.
"יש לה בעיה! איתו הכל בסדר" שמעתי את אבא שלך אומר בסלון. הוריך חשבו שאני ישנה אבל שמעתי הכל
"תן להם זמן, זה עוד יגיע" האמא ניסתה ליפות את המצב אבל לא כל כך הצליחה.
"כבר 3 שנים עברו.." הוא הזכיר וליבי התכווץ מכאב.
זאת הבעיה שלי! הם צודקים, אני מונעת ממנו את זה!

כבר 3 שנים מאז שהתחתנו, אלפי ניסיונות וכלום, טיפולים ללא הפסקה ורק אכזבה,
עוד רופא, עוד מומחה, עוד תפילה, עוד זריקה, עוד תרופה
עצבים, כעסים, חיוך מריר מבחוץ אבל מפנים? הייאוש מתגבש ומתנחל.
"זה לא הולך" אני אומרת באמצע ריב "אני לא מסוגלת יותר!"
"על מה את מדברת" אתה שואל בכעס ואני שותקת ומשפילה את עיני.
"על מה את מדברת?" אתה מרים את קולך עוד יותר
"אין לך מושג מה עובר עליי" אני לוחשת בעצב ודמעה אחת נופלת על הלחי וממשיכה "אני לא מסוגלת יותר, הכדורים רק מנפחים אותי אני כבר לא מזהה את הגוף שלי! אני רק עצבנית יותר, כועסת יותר, אנחנו רק רבים בזמן האחרון" אני משתתקת לרגע מביטה בך ודמעה זולגת מעיניך אבל אני בכל זאת ממשיכה לדבר "מתי בפעם האחרונה אמרנו אחד לשנייה עד כמה שאנחנו אוהבים אחת את השני? מתי בפעם האחרונה חייכנו סתם ככה? מתי בפעם האחרונה הרגשנו מאושרים? מתי בפעם האחרונה שכבנו כי רצינו ולא כמו רובוטים למטרה אחרת? אני לא מסוגלת יותר!
ההורים לא מרפים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב אבל האזכבה רק מבקרת אותנו, הייאוש לא מניח לנו
אני לא מסוגלת יותר!" אני אומרת בכעס ובעצב.
"זאת הבעיה שלי!" אני קובעת. שוב.
"שלנו" אתה מתקן
."אתה לא צריך לסבול מזה" אני לוחשת, אני מוציאה מהארון את המזוודה שכבר ארזתי, אתה מביט בי במזוודה ושוב בי ולא מבין "מה את עושה?" אתה שואל בקול שקט וחנוק.
"אני עוזבת" אני לוחשת "לא מסוגלת יותר! בבקשה תבין אותי!"
"אל תעזבי" אתה אומר בקול מתחנן "בבקשה, נעזוב את זה, מי צריך בכלל ילדים? יש לי אותך!" אתה קובע ומנסה שוב "בבקשה אל תעזבי"
"כבר החלטתי" אני אומרת בקול הכי יציב שאני יכולה "זה עדיף בשביל שנינו"
אני נושקת לך על השפתיים ומתענגת לכמה שניות משפתיך הרכות יודעת שעוד אתגעגע אליהם ויוצאת מהדירה כשהמזוודה בידי.

מאז אותו היום המגרנות רק מחריפות, אני לא באמת שמחה, לא באמת מאושרת,
רק מתגעגעת בלי סוף.
"היי" אתה לוחש לי באוזן, מנגב דמעה שמנסה להימלט מצד העין ושוכב לידי במיטה
"אני כאן" אתה לוחש ומלטף את הלחי "לא הלכתי לשום מקום" אתה אומר ומנשק את שפתיי
אני עוצמת את עיניי ומנסה להרגיש אותך.

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, אני מתעוררת ואתה נעלם "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לאוויר.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם
עוד יום עובר, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.

*******
קטע ישן שנכתב לפני שנה בערך...
אל תדאגו הכל בסדר איתי!
לא נכתב עליי בכל אופן =]

פחד

פחד.
מה אנחנו בעצם יודעים על פחד?
איך מרגישים פחד?
איך יודעים שאנחנו מפחדים?

פחד.
הוא מגיע ב2 צורות:
או שהוא גורם לך לברוח או שהוא נוטע את רגליך על הקרקע ולא נותן לך לזוז.
לפעמים הוא מופיע משום מקום ולפעמים בעקבות עוד פיגוע, בשורה מרה או סתם חשש שיקרה משהו כזה או אחר.
הוא יכול להיות אישי או המוני.

פחד.
הוא מגיע כמו ענן שחור ומרחף מעל ראשך, מחכה לרגע הזה שתכנע.
לפעמים הוא חונק אותך עד שלא תוכל לנשום ולפעמים מאיץ את נשימותיך עד שראותיך שורפות מרוב מאמץ.
פתאום אתה מתחיל להילחץ, אתה מרגיש איך זיעה קרה מצטברת על מצחך, כל צליל מיותר מקפיץ את ליבך, חושיך מחודדים יתר על המידה.
פחד יכול להעביר בך צמרמורת, לגרום לך להסתכל לצדדים מיליון פעם ואז שוב להסתכל למקרה ופספסת משהו.
פחד יכול לשתק את הגוף ואת המח.
כי כזה הוא הפחד.
רגש לא מוסבר שמוציא מאיתנו דברים לא בהכרח טובים.

יש כאלה שיוכלו לרוץ מרתון מרוב פחד
ויש כאלה שיעמדו ורק יתפללו שהשלפוחית השתן לא תתרוקן פתאום.
הוא יגרום לבטן להתהפך כאילו היא רכבת הרים בלונה פארק ולעיניים להשאר פקוחות כל הלילה.

פחד יכול לתעתע את המח, לשחק איתו בדיוק כמו שהוא רוצה.
הפחד ניזון מתגובותיך, מהשליטה שיש לו עליך.
הוא יכול להרוס אותך אם רק ירצה.
כי כזה הוא הפחד.

פחד.
זה משהו שכמעט ולא ניתן להסביר.
זה מין תחושה שמוציאה מאיתנו דברים שאפילו לא ידענו שקיימים אצלנו.

פרנקלין דלאנו רוזוולט אמר: "הדבר היחיד שאנחנו צריכים לפחד ממנו הוא הפחד עצמו."

ויש אומרים שהאויב הכי גדול שלנו הוא הפחד והאויב הכי גדול של הפחד הוא צחוק כך שהדרך היחידה לנצח את הפחד היא לצחוק.

נעים מאוד, אני אווה ואני דיסלקטית!

נעים מאוד, אני אווה (למי שעדין לא יודע..) יש לי ממוצע בגרויות 91 נקודה משהו (בערך.. לא זוכרת..)
עשיתי 4 יח' במתמטיקה ו4 יח' באנגלית.
5 יח' בתקשורת ו5 יח' בתושבע.
אני סטודנטית להוראה- לשון וספרות
ואני דיסלקטית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
אם אני צריכה לבחור בן מספרים לבין מילים תמיד אבחר במילים ואם תהיה לי את האופציה לבחור משהו אחר בין השתיים אז אבחר במשהו אחר.

מכיתה א' הייתי תלמידה מצטיינת..בהכל!
ציונים גובהים, שיעורי בית בקלי קלות, מבחנים היו האהבה החדשה שלי.
עד ש...
פתאום בכיתה ח' משהו השתבש, ככה פתאום בלי התראה מוקדמת. המשפטים קשים לקריאה והמספרים לא מוכנים לשבת בשקט על הדף.
פתאום חשבון הפך לקושי גדול ועברית למשהו לא מוסבר.
הייתי בטוחה שהבעיה היא בי-אולי אני רואה לא טוב?
אולי אני כבר לא חכמה?
אולי יש לי בעיה מוחית וצריך לבדוק?
כל פעם שפתחתי את מחברת חשבון המספרים היו רצים מפה לשם ולועגים לי שאנסה לתפוס אותם.
כל פעם שניסיתי לכתוב בעיברית או באנגלית האותיות היו משנות סדר, כאילו עושות לי דווקא.
והכי קשה היה לקרוא בקול כשפתאום המורה רצתה לבדוק אם אני עוקבת אחריה.
אחותי הגדולה שמה לב לזה והפנתה את תשומת ליבה של המחנכת, הן הבינו משהו שאני בכלל לא ידעתי.
הן החליטו שאני צריכה לעבור אבחון. ככה פתאום באמצע כיתה ח'.
המאבחנת ישר הבינה במה מדובר.. מסתבר שהיא הבינה את זה עוד מהדיבור שלי ואז עברנו למבדקים בכתב וניסתי.. בחיי שניסיתי לענות נכון על הכל ובאמת שעניתי נכון על הכל אבל זה לקח המון זמן!
ואז חזרנו למבדקים בעל פה ולספר סיפורים בכתב ובעל פה ולחזור אחרי משפטים קצרים וארוכים ולשחק משחק הזכרון עם החפצים האלה, האלה והאלה.
זה היה יום מתיש במיוחד!
תוך כדיי המבדקים בעל פה מצאתי את עצמי קמה ממקומי ומתיישבת אחרי כמה דקות, מטיילת בחדר, משנה תנוחה כל כמה דקות בטענה ש"לא נח לי" ושוב חוזרת לשבת על הטוסיק.
באיזשהו שלב כבר איבדתי את המאבחנת והתחלתי לצייר על השולחן מרוב שעמום ופתאום בלי לשים לב אני מקשקשת על השולחן ומקשיבה לסיפור שהיא מספרת לי, ושמה לב לכל הפרטים הקטנים שהיא השמיטה וצירפה.
גם המאבחנת שמה לב לשינוי הקטן הזה שקרה.

הייתי בטוחה שכאן זה נגמר אבל זומנתי לעוד יום שכזה רק שהפעם היא הניחה מולי דף ועיפרון ונתנה לי לקשקש עליו ולא על השולחן וככה עשינו עוד יום ועוד יום ועוד יום עד שהיא גיבשה החלטה חד משמעית.
"את יודעת מזה דיסלקציה?" היא שאלה
בחיי שלא ידעתי מה זה, אפילו לבטא אותה נכון בקושי יכלתי.
אחרי שהיא הסבירה לי מה זה הבנתי שידעתי, רק שלא ידעתי שככה קוראים לזה.
היא גם אמרה שיש לי בעית קשב וריכוז קלה- שאנסה לקשקש תוך כדיי השיעור אולי זה יעזור לי להתרכז יותר.
אז לא רק שכל המחברות שלי היו מלאות ביותר קשקושים מאשר סיכומים, גם הייתי מאזינה למוזיקה בשקט בשקט מבלי שהמורות היו שמות לב, הייתי מקפיצה את הרגל כל פעם שהרגשתי דחף לעמוד באמצע השיעור (למרות שגם זה קרה כמה פעמים) וכשהבנתי שהיום זה לא יילך הייתי מניחה את ראשי על השולחן וחולמת על דברים אחרים.

אבל בואו נדבר רגע על דיסלקציה-על המילה עצמה והמשמעות שלה.
דיסלֶקסיה (מיוונית: dys = קשה + lexis = מילה, נכתב גם בצורה הלא-תקנית: דיסלקציה) היא לקות מולדת המסווגת כ"לקות למידה" ומפריעה להליכים קוגניטיביים (תהליכי ארגון, עיבוד וניתוח מידע) הקשורים בכישורי השפה ודרושים לקריאה. (ותודה לויקיפדיה על המידע)
ישנם כמה סוגים של דיסלקציות-הכי נפוצה היא היפוך והקפצה של אותיות ומילים.
או במילים אחרות- האותיות והמילים מחליטים לפצוח בריקוד סמבה משגע.
לקחו מילה קשה ומורכבת ואמרו "היי, הינה אנשים שיש להם לקות למידה עם אותיות ומילים, בואו נקרא להם בשם הכי מסובך שאפשר שבטוח יקח להם כמה תרגולים כושלים עד שילמדו לכתוב ולהגיד אותו בצורה נכונה"
כן, תודה לכם!

אז כן,לקח לי כמה פעמים עד שהצלחתי לכתוב ולהגיד את המילה הזאת בצורה טובה.
וכן אני דיסלקטית.
במשך שנים הייתי בטוחה שכתיבה זה לא בשבילי אבל גם לא דיבור כי מסתבר שיש גם סוג של סידלקציה בדיבור.
האותיות מתהפכות לא רק בכתב אלא גם בעל פה.
מעצבן, מזעזע, מכעיס והכי-מתסכל!

זה כל כך מתסכל שלא מבינים את הקושי שלך!
כדיי לכתוב את הפוסט הזה אני צריכה לשבת על התחת (משהו שמאוד קשה לי לעשות בגלל בעית קשב וריכוז קלה..) ולהקליד..ולהקליד..ולהקליד ואז לחפש באיזו מילה טעיתי עם האותיות.. והכי קשה זה למצוא את אותן המילים כי מבחינתי אני כותבת נכון. המח הגאון שלי קורא את אותן המילים בצורה נכונה למרות שסדר האותיות שונה ולא נכון.

אני הכי שונאת את המילה "מטבח" איכשהו כל הזמן יוצא לי לכתוב "מבטח". תמיד! תמיד תמיד תמיד!
אני גם שונאת את האותיות ג' וז' כי אני אף פעם לא יודעת עם כתבתי את האות הנכונה.
אני שונאת את האותיות  d, p, b, q מבחינתי הן אותן אותיות.
אני גם מפספסת אותיות, אם זה בקריאה ואם זה בכתיבה.
חברותיי שונאות לראות איתי סרט, כי אני תמיד מתעסקת בעוד משהו תוך כדי, אני תמיד קמה באמצע, עושה סיבוב וחוזרת. כן, גם כשאני בקולנוע, ולא משנה עד כמה שהסרט יהיה מותח ומדהים!
וכנל לגבי כתיבת הפוסט הזה- עצרתי, עשיתי סיבוב, קראתי שוב כדיי למצוא שגיאות, עצרתי, עליתי לחדר, חזרתי למחשב וכ'ו וכ'ו..

בקיצור ידעתי שכתיבה לא בשבילי למרות "נהר הסיפורים" שזורם בראשי ללא הפסקה. מאז ומתמיד דמיינתי סצינות בראשי ואמרתי לעצמי "אם רק הייתי מכירה איזשהו סופר שהיה מסכים לשמוע את סיפוריי ולכתוב אותם" כי באמת ובתמים האמנתי שאני לא יכולה!

לפני שנה וחצי הצטרפתי לקבוצת ספרים בפייסבוק ובקבוצה באופן קבוע, כל יום באותה השעה עלתה פינה של כותבים אנונימיים.
באחת מהפעמים המנהלת כתבה שכל מי שרוצה לעלות פרק או קטע מוזמן לשלוח לה. באותו היום דיברתי איתה והיא עודדה אותי לנסות לכתוב אז כתבתי ובלי לשים לב כתבתי 5 עמודי וורד.
בשיא ההתרגשות שלחתי לה ואז נזכרתי שאני דיסלקטית וכמות השגיאות שיש בטקסט תבייש אותי לחלוטין.
קיבלתי ממנה תשובה ששינתה את קו מחשבתי. היא אמרה לי שאהבה את הפרק אבל שאשים לב לפעם הבאה שיש כמה מילים שהאותיות לא כתובות בסדר הנכון.
התנצלתי והסברתי שאני דיסלקטית עם בעית קשב וריכוז קלה, שאפילו את זה היה לי ממש קשה לכתוב. הפעמים שקמתי ממקומי במהלך הכתיבה לא ניתנת לספירה.
היא הסבירה לי שזה לא נורא בכלל ואם העריכה הנכונה מי בכלל ישים לב?
והיא צדקה!
מאז אני לא מפסיקה לכתוב!

אז יש לי כמה שגיאות פה ושם זה אומר שאמנע מעצמי משהו שתמיד רציתי לעשות?
סך הכל רציתי לכתוב!
בעידודה של לין מנהלת הקבוצה המשכתי לכתוב ואני כותבת עד היום, בעידודה גם הבלוג הזה נפתח!
ובזכות השיחה הקטנה שלנו אז..לפני שנה ומשהו.. אני לא מפחדת לשחרר את מילותיי.
אני כותבת בלוג, מסקרת ספרים, כותבת סיפורים ברשתות החברתיות ואפילו שניים מסיפוריי הקצרים התפרסמו ויצאו לאור עם עוד כמה סיפורים קצרים..כן כן ממש ספרים מודפסים עם כריכה וכל זה.. (לספרים קוראים "כתוב באהבה" ו"כחול לבן" )


אז כן, אני דיסלקאית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
וכן יש לי גם בעית קשר וריכוז קלה, בנינו למי אין היום?

וקבלו עוד קטע.. זוכרים שסיפרתי שאני גם סוג של דיסלקטית בדיבור? אז כיום אני גם שדרנית ברדיו.. למרות ההיפוך של האותיות בדיבור.

הבנתי שאין דבר כזה מושלם!
לכל אחד יש מגבלות..ואם ניתן להם לעצור אותנו אז לא נתקדם לשום מקום! כי תמיד נמצא עוד מגבלה!

עד כאן להיום..
אוהבת אתכם המון המון המונים
עם או בלי אותיות בסדר הנכון!
אווה,
המקטרת בסטייל! 3> =]

נ.ב. קבלו תמונה שמסבירה את זה הכי טוב!!

מערבולת כתיבה

ערב טוב אנשים יפים..
או שזה הזמן להגיד לילה טוב?

מה זה משנה אם מבחינתי עכשיו בוקר ;-) (חיית לילה שכמותי :P)

הרבה זמן לא כתבתי כאן!

הנייד הלך לעולמו... כנל המחשב... ורוב הזמן אני בעבודה.

נכון שאלה הן הסיבות העיקריות אבל לא רק.

לאחרונה אני נמצאת במן מערבולת שנחתה עליי משום מקום.

כבר לא יודעת אם אני רוצה להתעסק במה שרציתי...

האם להמשיך במה שעסקתי..

וכ'ו וכ'ו...

בעקבות תגובות שקיבלתי על פוסט שכתבתי באחת הקבוצות בפייסבוק החלטתי להסביר קצת את עצמי:

בפוסט נכתב שאני מוותרת על הוצאת ספרים בגלל כל המריבות והסכסוכים שנהיו ב'עולם הכתיבה'.

לאחרונה נוצרה תחושה לא נעימה לגבי כל עולם הכתיבה ומצאתי את עצמי בשבועות האחרונים שואלת את עצמי "האם אני רוצה להיות חלק מזה?"

אז התשובה היא חד משמעית- לא!

אבל אני אוהבת לכתוב ולקטר ולשגע אנשים עם הסטטוסים והסיפורים הלא שיגרתיים שלי ואם אני לא רוצה לקחת חלק מעולם הכתיבה אז אני מוותרת גם על זה.

בסופ"ש האחרון חשבתי על כך רבות. ממש עשיתי טבלה דמיונית במוחי של "חיובי" ו"שלילי"

והגעתי למסקנה חדשה:

אני לא רוצה ולא מוכנה לוותר על מה שעושה לי טוב!

הבלוג הזה.. כל הקיטורים..הסיפורים..הסטטוסים.. הסיפורים בהמשכים שאני כותבת-כל זה חלק לא קטן ממני!

לקח לי הרבה זמן להבין ולהפנים שהכתיבה הוא חלק בלתי נפרד ממני!

האם אני מתכננת להוציא ספר? לא. לא בזמן הקרוב בכל אופן.

אני מפרסמת סיפורים בקבוצה בפייסבוק ובמקביל באתר ובאפליקציה wattpad.

אינ נהנת לכתוב ועוד יותר נהנת לדעת שנהנים לקרוא את סיפוריי.

אני מאוהבת בבלוג שלי ( למרות שלאחרונה אני כמעט ולא פה..) ולא מוכנה להפסיק לכתוב!

שאלו אותי באותו הפסוט האם אני מפחדת מתגובות שליליות והאם זה נובע מזה? אז לא! ממש לא!

כבר קיבלתי כמה וכמה תגובות שליליות על הכתיבה והסיפורים שלי.

חלקם היו תגובות שלקחתי לתשומת ליבי והיו גם כמה תגובות שרק השד יודע מה עבר על אותו אחד שהחליט לכתוב לי את מה שכתב, אבל בסדר... עבר ונסלח.

בסופו של דבר אני מחליטה איזו תגובה לקחת לתשומת ליבי ואיזו לא.

ממה אפשר ללמוד ומה אפשר להעביר על יד האוזן.

כמו שכבר כתבתי-אני לא מתכוונת להפסיק לכתוב וברור שאמשיך לפרסם את סיפוריי. זה לא משנה לי באיזה פורמט וצורה קוראים את מילותיי ומבחינתי מה שהכי חשוב זה שאני כותבת ואתם קוראים (ומקווה שגם נהנים..)

אני שמחה שהגעתי להחלטה הזאת. ואני שלמה איתה!

אמשיך לכתוב ולקטר כמה שרק אפשר ;-)

וכמובן לעשות רק מה שעושה לי טוב.

אל תדאגו.. אני לא מוותרת כאן על שום חלום שלי! נכון לעכשיו עדין לא גיבשתי לי חלום.. רוצה קצת מכל דבר אשפרי! ;-)

שיהיה לנו ערב/לילה מדהים ושקט!

ואל תשכחו.. תעשו רק מה שטוב לכם!

אוהבת המונים

אווה,

המקטרת בסטייל 3> =]

לסיפוריי באתר wattpad

ראיונות עבודה-כמה עוד???

נמאס לי.
כן כן ככה בדיוק. נמאס לי!
הגעתי הביתה (סוף סוף) אחרי עוד ראיון עבודה שהתווסף לאוסף הלא קטן שלי של ראיונות עבודה.
האם הוא יצטרף לקבוצת הראיונות הכושלים שלי שאגב בחודש האחרון גדלה יותר?
או האם הוא יצטרף לקבוצת הראיונות המוצלחים שנכון לעכשיו כוללים....3(?) ???
לא יודעת.

כשהייתי בת שירות הייתי בטוחה שברגע שאסיים את השירות אמצא עבודה זמנית כזו כמו ארומה או סופר ואז אמצא את עבודת חלומותיי...
מה שמצחיק זה שאני כבר שנתיים אחרי השירות ועדין לא מצאתי או התקבלתי לעבודה כזו..עדין "תקועה" בעבודה ה"זמנית" שלי שבמקרה זה בארומה.
ומה שעוד יותר מצחיק זה שאפילו לא היה לי מושג מהי עבודת חלומותיי.
אז כיום אני יודעת פחות או יותר מה אני רוצה.
קודם כל- לשבת!!
אחרי שנה פלוס שעבדתי בעמידה בין 8 ל12 שעות הגעתי למסקנה שאני רוצה עבודה בישיבה!
ואחרי אין ספור לקוחות...שאיך נגדיר אותם...אם ההורים שלהם היו שומעים על אמצעי מניעה הם היו מונעים מכולנו תסבל הזה(!) הגעתי למסקנה שנייה- עבודה בלי לקוחות!
תוך כדיי חיפוש פה ושם, שם ופה הגעתי לתובנה- אני רוצה להתעסק בתקשורת כתובה (כתיבה, עיתונות וכ'ו...)

ונחזור לעבודת חלומותיי..
אני צריכה תואר (בשביל הרזומה ששווה ל...)
בשביל תואר צריך כסף (ותחת בשביל ללמוד! מבטיחה לחפש תחת כזה!)
כסף=עבודה!
מכאן נובע שאני שוב במירוץ של ראיונות עבודה!

אחרי שהמציאות הכתה בי שאגב קיבלתי את זה ממש טוב (כולה שבועיים של בכי..אפשר לחשוב!) ואמרה לי שכמעט ואין דבר כזה עבודה בלי לקוחות
שלחתי את קורות חיי הלא כלכך דלים ולכל משרה אפשרית שקרצה לי וקרצתי לה בחזרה.
כל המשרות שייכות לשירות לקוחות! יאיייי (בערך).

אז התארגנתי והתלבשתי בהתאם כי-רושם ראשונים זה חשוב אבל כנראה שלא רק..
הלכתי לראיון אחד ולעוד ראיון ולעוד ראיון ועוד אחד ולכולם הפריע דבר אחד- חוסר נסיון!!!
אז לי אין נסיון טלפוני עם לקוחות. (אפשר לחשוב שאי אפשר ללמוד את זה -_-)
מצב אחד אמרו לי: את עוזבת את ארומה שזאת עבודה עם לקוחות(קרציות מאוד!!!) אבל באה לעבודה אחרת עם לקוחות? למה?
מצד שני אמרו לי: את עובדת עם לקוחות פנים מול פנים אבל טלפוני זה שונה ואין לך נסיון בזה...
עכשיו תסבירו לי משהו מכובדיי המנהלים: איך למען השם יהיה לי נסיון במשהו כשאני סך הכל בת 21 ולא התקבלתי לשום מקום (כמעט) בגלל חוסר נסיון?
האם אנשים נולדים עם נסיון כלשהו?
האם יש קורס "רכישת נסיון" ולא ידעתי עליו?!
אה? אה? אה?????
ודבר שני- לעבוד פנים מול פנים עם לקוח זה מאוד שונה מאשר לדבר איתו בטלפון!
הלקוח לא עוקב אחרי כל פעולה שאתה עושה.
הוא לא צועק לך "היי זה נראה כמו המנה שלי" כשהוא בעצם אחרון בתור
והוא בטח לא צועק עליך "מה עם ההזמנה שלי?" כשהוא הזמין רק לפני 10 שניות!!!!
אז כן זה שונה...אתה מדבר איתו בטלפון מקליד דברים במחשב ויושב!(שזה הכי חשוב!!!)
אני כמובן לא מזלזלת בכל עובדי השירות לקוחות חסה וחס! להיהפך, המשיכו בעבודתם הנאמנה!

מה כולה ביקשתי? לעבוד במשהו שאני טובה בו?
אם הייתי יכולה לכתוב לבד את קורות חיי הם היו נראים כך:
-מעולה ב: להתעורר מאוחר בבוקר(או צהריים..תלוי עם עברתי את 12)
-תותחית ב: להתבטל על הספה
-מצויינת ב: לשגע את ההורים ולקרוא ספרים
-להנאתי : משדרת ברדיו ומסקרת ספרים בבלוג
-הכי אוהבת: לקטר!!
-שיא אישי: יכולה לשתות נס קפה בכמויות לא נורמליות!!!

בא בנאדם רוצה לעבוד
באמא רוצה לעבוד
אבל במקצוע שלו!
לעבוד מהבית ולקרוא כל היום! כזה קשה?? אני יכולה לסיים ספר ביום (ואפילו 2 ספרים אם מטלות הבית יעלמו ולא יציקו לי..)

בקיצור לא התקבלתי לשום עבודה שניסיתי בחודשים האחרונים שזה דיי מבאס תתחת ומוריד ת'חשק להמשיך לחפש.
אבל לא אנוח עד שאמצא את מה שבאמת מתאים לי!!
ובנתיים נעבוד בארומה
בכל זאת...אוטוטו הלימודים מתחילים! (שיהיה לי בהצלחה!)

אבל היי... לפחות אני סוף סוף בבית..מתחת למזגן ועשיתי לעצמי יום חופש 😉 (עד שמטלות הבית יקומו עליי..)

שיהיה לכם יום מלבלב
אוהבת המונים
אווה, המקטרת בסטייל😁✌💗

מקטרת גם בפייסבוק

היושיםםםם~~~
אז מגיע לבלוג מזל טוב..לפני חודש הוא חגג שנה!!!
מזל טוב~~~
אבל לא רק זה..לפני חודש (פחות או יותר) נפתח לבלוג גם דף בפייסבוק!
למה כדאי ואף רצוי להיות מחוברים גם בבלוג וגם בדף הפייסבוק?
שאלה מצויינת!
תוכלו למצוא שם קיטורים קצרים
תמונות מצחיקות שעשו לי את היום
וכמובן הכי חשוב הגרלות!!!! המון המון המון הגרלות!

אז למה אתם מחכים?
תנו בלייק, שיתוף או במה שתרצו ותקטרו איתי גם בפייס ;-)

אוהבת ומחכה לכם
אווה,
המקטרת בסטייל! 3>

המקטרת בסטייל גם בפייסובק

מגהנום לגן העדן

אביב עמדה בתחנת האוטובוס מייחלת שהאוטובוס כבר יגיע, גם מונית או אפילו חמור יתקבלו בברכה, העיקר שיגאלו אותה מהחום הנוראי של אמצע אוגוסט.
הרכב התקלקל והיא חייבת להשתמש בתחבורה ציבורית, שנים שלא נסעה באוטובוס או מונית, היא כבר שכחה מה זה להיות תלויה באחר, להדחק עם המוני הנוסעים בכלי שאמור להיות מספיק גדול כדיי להכיל את כולם, לשבת על ידי אנשים אקראיים שיש מצב לא קטן שיפתחו איתה בשיחה שלא באמת תעניין אותה.

האוטובוס הגיע, הללויה!
הקו שאמור לקחת אותה מפתח תקווה לתל אביב. היא תכננה ללכת לאחת החנויות במיוחד בשביל לקנות לביתה את המתנה המושלמת ליום הולדתה השלישי שיחול בעוד יומיים.
האוטובוס היה עמוס, המזגן עשה טובה שהוציא אוויר כלשהו מעל הנוסעים וככל שהמשיכו לנסוע הנוסעים רק יצטופפו יותר ויותר.

היא עלתה בתחנה לפני האחרונה, אישה עטופה בבדים שחורים ורעלה לבנה, מאופרת ומחייכת אך בליבה חוששת.
היא ידעה בדיוק מתי לעלות ואיפה כביכול לרדת. היא התפללה לאל שהאוטובוס יהיה עמוס כמו שהיה אתמול ושלשום כשנסעה בקו הזה שוב ושוב ואכן צדקה.
מתפתלת בין האנשים ומפלסת לעצמה את הדרך כשבטן תפוחה ולא קטנה הולכת לפניה. פינו לה את הדרך, הרי אישה הרה בחודשים מתקדמים אז ישר מתחשבים.

סוף סוף האיש הזקן ירד בתחנה ואביב תפסה את מקומו. היא התמקמה על הכסא ונפנפה בידה מול פניה כאשר אותה אישה נעמדה לידה. היא ניסתה להתעלם, לא רוצה לפנות את הכסא אך אפשר לתת לאישה עם בטן ענקית לעמוד כשהיא עצמה יושבת?
היא קמה באנחה שקטה "בואי שבי כאן" הציעה את מקומה
"תודה" האישה החזירה לה במבטא כבד.
אביב נדחקה לשאר הנוסעים שעומדים והתפללה שכבר תגיע ליעדה אך במקום זאת היא הגיעה למקום אחר.

אביב הסתכלה סביב ולא הבינה היכן היא,
לפני דקה פינתה לאישה עם בטן גדולה את מקומה באוטובוס ודקה לאחר מכן היא מוצאת את עצמה בתוך חור לבן ולא מוגדר.
בגדיה נעלמו ובמקומם בדים לבנים ורכים עוטפים אותה. היא מסתכלת סביב ולא מבינה, האם היא נרדמה באוטובוס?
"היי" קול נערי מקפיץ אותה, היא הסתובבה וראתה נער בן 16 ואלי קצת פחות
"היי" החזירה וחזרה להסתכל סביב "איפה אנחנו?" שאלה
"לא יודע, אבל נראה מקום מגניב" אמר ומשך את כתפיו
"מה אתה עושה פה בכלל? אין לך בית ספר להיות בו?" שאלה
"הייתי בדרך לשם"
"על האוטובוס?" שאלה, חוששת שמתחילה להבין מה קרה
"יאפ"

ככל שהדקות עברו עוד ועוד אנשים הצטרפו עליהם, שואלים, המומים ובעיקר מפוחדים.
"אני בטוח חולמת..עוד קצת ואתעורר" היא מלמלה לעצמה, עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב, מקווה בכל ליבה שאכן חלמה אך שוב התאכזבה.

זהו לא חלום, זהו המציאות החדשה.

"שלום לכם" בחורה עם חיוך מלאכי קידמה את פניהם והחלה לספור אותם, "עוד שני אנשים ונתחיל"
"נתחיל מה?" אביב שאלה אך ללא מענה
"אני חושבת שיש כאן טעות, אני לא אמורה להיות פה" זעקה, "נו תעשה משהו" פנתה לנער וגם הוא לא ענה רק התיישב על הרצפה הלבנה וחיבק את ברכיו אליו.
עוד שני אנשים הצטרפו ל"חגיגה"
הבחורה עם החיוך המלאכי ניגשה לשתי דלתות גדולות ולבנות שהיו מאחוריה ופתחה אותם לרחבה.
אור קלוש ולבן עטף אותם ממש כמו הילה עדינה
"לאן אנחנו?" שאר הנער והחזיק את ידה של אביב, פחד ניכר בעיניו.
"ברוכים הבאים לגן עדן" היא ברכה אותם עם חיוך קטן
בזמן שלמטה הגיהנום רק התחיל.

דקה לאחר שהאישה התיישבה במקומה של אביב היא לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ולחצה על הכפתור שהסתתר בבטנה התפוחה.
בבטן לא גדל תינוק אלא הסתתר מטען חבלה,
חלקי גופות, רסיסי זכוכיות, שלוליות של דם.
צרחות, צעקות, צעדי ריצה של אנשים מפוחדים.

הנער לא הגיע לבית הספר
האוטובוס כבר לא יגיע לתחנה האחרונה,
ואביב, אביב כבר לא תהיה אביב.

*****
לזכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
יהיה זכרם ברוך.



 

לצאת עם חייל זה קשה אבל מתרגלים ;-)

אני יוצאת עם חייל.
לא כזה שהולך ב8 לבסיס וחוזר ב14:00 (לא מזלזלת בהם, חס וחלילה..)
אלא כזה שרואים פעם בשבועיים אחרי שסוגר עוד שבת,
כזה שמשרת איי שם בצפון או בדרום ולא משנה כמה פעמים יסביר לי איפה בדיוק אני עדין אטעה ואשאל שוב "איפה?".
כזה שמקבל רק 1000 שקל על חודש של קריעת תחת.
כן כזה.

כשאנשים שומעים שחבר שלי חייל הם ישר מעקמים פרצוף. "איך אפשר כשהוא סוגר כל כך הרבה?"
"מתי את בכלל רואה אותו?"
"ואם הוא ימצא לעצמו חיילת אחרת?"
"אני בחיים לא הייתי מסוגלת!"
ויש כאלה שמחזקים ואומרים "כל הכבוד שלא עזבת אותו בגלל הצבא".
ואני שואלת למה לעזאזל הייתי צריכה לעזוב את האדם שאני אוהבת רק בגלל שהוא התגייס?
שמעתי לא מעט סיפורים על ההיא שלא יכלה וזרקה, על ההיא שעזבה בגלל היציאות, על ההיא שרצתה יותר אבל הוא חייל.

אז תנו לי להסביר לכם..לאלו שלא יודעים מה זה בדיוק לצאת עם חייל:
לצאת עם חייל זה לראות אותו פעם בשבועיים.
זה לתכן דברים מיליון דברים ולהצליח להוציא לפועל רק אחד וגם זה ביום חמישי או מוצאי שבת.

לצאת עם חייל זה לקבל כל יום ראשון הודעת אס-אם-אס "הגעתי לבסיס", לשחרר אוויר ולנשום כראוי,
זה לדבר פעם ביום במקרה הטוב וגם זה לכמה דקות כי הוא צריך לזוז.
זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו, להתפלל לכל אל אפשרי ולחייך חיוך ענקי כשאת סוף סוף שומעת את קולו.

לצאת עם חייל זה לאפות כל מיני דברים ולהכפיל את הכמות כי הוא אמור לחזור השבוע ואת רוצה לפנק אותו קצת,
זה לשמוע עד כמה שהאוכל בבסיס לא משהו ולהתבאס שאת לא שם לבשל לו.
זה לצמצם יציאות,
ולפעמים להוציא את הארנק ולשלם על שניכם כי הוא חייל.

לצאת עם חייל זה לשמוע על עוד תקיפה של חייל ולקוות שזה לא חבר שלך ובו זמנית להצטער ולהזדהות עם הבת זוג של אותו החייל.
זה להתקשר אליו ישר אחרי הידיעה, לאכול תסביכים שזה בטוח הוא כי הוא כבר 3 שעות לא עונה לך ואז להיזכר שלמפקד שלו יש את המספר שלך ובטוח שב3 שעות הללו אם חס וחלילה היה קורה משהו היו כבר מספרים לך, להירגע ולצחוק על עצמך במשך יומיים כי היית בטוחה שזה הוא.
זה לשמוע על עוד חייל שנהרג ולדמיין מה היה קורה אילו זה היה הוא.

לצאת עם חייל זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו,
זה לשמוע שזרקו עליהם בקבוקי תבערה, לקלל בלב ולשמוח שאף אחד לא נפגע!
זה להוריד מחייך כמה שנים בגלל עוד גל פיגועים.
זה לדאוג לא רק לו אלא גם לכל הצוות שלו!
זה לדאוג 24/7!

לצאת עם חייל זה לראות חיילים אחרים ולהעריץ אותם כי גם חבר שלך כזה.
זה לשמוע אותו קורא למישהי אחרת "מאמי" ולדעת שהוא מדבר על הנשק שלו,
זה לשמוע אותו אומר שה"חיים שלו" הגיע ולדעת שהוא מתכוון לרכב הצבאי שהוא נוהג בו.
זה לשמוע סיפורים בקודים כי אסור לו לשתף אותך בכל הפרטים ועדין להגיד שהבנת הכל למרות שאין לך מושג על מה הוא מדבר.
זה לשאול בפעם האלף איפה לעזאזל הבסיס שלו בדיוק ואז הוא מסביר לך שזה מאוד פשוט: "את לוקחת קו כזה וכזה ואז יורדת בצומת ההיא, עוברת מחסום, לוקחת עוד אוטובוס, יורדת במקום אחר, הולכת קצת וזהו.. לא כזה מסובך"
ובעצם כל מה ששמעת זה ג'יבריש ובכלל לא ידעת שיש כל כך הרבה קווים ואוטובוסים.

לצאת עם חייל זה לשמוע דפיקות בדלת ולראות אותו פתאום ככה באמצע היום עומד בפתח הדלת עם התיק והנשק, לקפוץ עליו מרוב התרגשות ולקבל מכה מהנשק.
זה לגרום ללב להתפוצץ מרוב געגוע ולספור את הימים עד הסופ"ש הקרוב.

לצאת עם חייל זה להבין את הקלישאה "אהבה חזקה שורדת את הכל"
זה לצאת במשך 3 שנים ועדין להרגיש את הפרפרים הקטנים האלה מרוב ציפייה לראותו,
זה להודות על השעות הבודדות ביחד ולהתבאס כי מחר הוא חוזר לבסיס,
זה להעריך כל דבר קטן,
זה להגיד מיליון פעמים "אני אוהבת אותך" כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כשלא מתראים כל יום.,
זה לנשק מליון ואחד פעמים ולנסות לכפר על השעות שלא הייתם ביחד.

לצאת עם חייל זה קשה!!! אבל אם אוהבים מישהו לא צריך לוותר על זה רק כי זה קשה.
בכל מערכת יחסים יש קושי מסוים.
זה לדעת שהחיים האמיתיים לא כאלה תותים אבל לדעת שאם שרדתם את השירות שלו, דברים אחרים קטנים עליכם!

לצאת עם חייל זה לתכנן את החתונה שלכם מיום חמישי ליום חמישי.
זה להבין שאי אפשר לקבל הכל,
זה לא לאכול במסעדות הכי יקרות ולהתענג על השווארמה שבעיר, כי מה רע בזה?
זה להעריך כל פרח ומכתב שאת מקבלת ממנו כי הוא חייל וזה כל מה שיש לו.
זה לאהוב בצורה הכי פשוטה שיש!

לצאת עם חייל זה קושי מעורבב בגאווה והכי ישראלי שיש!

אז לכל אותם ששומעים שאני מתחתנת בעוד מספר שבועות עם חייל שעדין בסדיר שלו ומעקמים פרצוף:
תעשו לי טובה ותחסכו ממני את כל הקשקושים של "את לא יודעת מה זה להיות עם חייל"
כי אני כן!
אני עושה את זה כבר שנתיים שלמות
ועדיין בוחרת בדרך הזו,
בגאווה ובאהבה גדולה!

ארוסתו של חייל.

לאכול לבד זה מוזר..

יושבת באיזשהו בית קפה בשום מקום בעיר שאמורה להיות נתניה, משתזפת לי בכייף בחוץ אני והנס קפה על בסיס חלב שלי..נותנת לרוח החמימה להעיף את שערי לכל כיון למרות שהוא אסוף בקוקו גבוה. 

לפי הצל אני נראית כמו שמש או יהושע פרוע..תלוי מי רואה איך זה ואיך ;)

יום שני..יום שגרתי..

טוב אולי לכם אבל לא לי..יום שגרתי אצלי זה כשאני ישנה ביום ועובדת בלילה

אבל מה לעשות שהחתונה קרובה מאוד וצריך לעשות סידורים אחרונים? אז אתמול היה לי יום חופשי..ניסיתי להכניס כמה שיותר סידורים בחיי שניסיתי אבל בסוף לא הצלחתי לעשות הכל וחלק לא קטן נפל על היום.

האמת שאם לא הייתי עובדת היום לילה מהשעה 20:00 עד 8:00 יום למחרת אז אולי לא הייתי כלכך לחוצה בזמנים.

אבל אני עובדת..ועוד איך!(12 שעות בראבק!)

קמתי מוקדם מהרגיל..(8:30 זה מוקדם בשבילי!)מה לא עושים בשביל מדידה של השמלת כלה שלי (שאגב מהממת!!) שעה וחצי פלוס מינוס אחרי שאישרנו וסידרנו הכל הייתי בדרכי לתחנת רכבת לוד..משם לנתניה..

מה איבדתי בעיר הזאת? שאלה טובה!

כנראה את הרופא היחיד שיכול להסיר שומות בצורה טובה.

יש לי משהו ענק ושחור על האף שפעם עוד היה מה שנקרא נקודת חן חמודה וקטנה..אם השנים גדלתי וגם הוא.

יכול להיות שאני קצת מגזימה בתגובה שלי לחיפושית הענקית הזאת שנמצאת על אפי אבל ככה אני רואה אותה. כל פעם שאני מסירה את המשקפיים אני רואה את הדבר הזה מזווית העין בצורה בולטת וגדולה! ומפה..מזווית העין שלי..זה יכול להסתיר חצי מכדור הארץ ;)

וזהו...נמאס לי ממנו!

אז היום, בתקווה גדולה, יפרדו דרכינו כידידים טובים(או כגוף ושומה מיותרת וחסרת יופי!) בכל זאת..היינו לא מעט זמן ביחד!

הגעתי לכאן בתחבורה ציבורית..סיוט! זוועת עולם!!!אבל אין לי אפשרות אחרת (לא,אין לי רשיון! נושא רגיש מדי שדורש פוסט מיוחד!).

רכבת,ללכת ברגל יותר מ10 דקות, אוטובוס ושוב ללכת כמה דקות טובות..לא קל!

אבל אין ברירה!

אז אחרי יותר משעה וחצי בדרכים הגעתי! (הללויההה)

ומה גיליתי? שהמרפאה סגורה!(סעמק)

כנראה שאני הראשונה בתורים היום שזה יאיי לגמרי.

ובנתיים אני פה,לבד..
וזה מוזר.
יצא לכם לראות מישהו יושב לבד בבית קפה?מסעדה? עוד מקום שמוכרים בו אוכל חוץ ממכולת וסופר?
אז לי כן ותמיד חשבתי מעניין מה עובר לאותו אחד בראש..הוא כאן לבד כי בא לו או כי אין לו עם מי לשבת? ואולי הוא בכלל מחכה למישהו?
אז כרגע אני במקומו..יושבת לבד ומתבוננת בכל מי שסביבי.

לא מזמן קראתי מאמר שאומר שאנשים מפחדים לשבת לבד ולכן גם אם הם לבד הם חייבים להתעסק עם הפלאפון,טאבלט, מחשב נייד וכו...
חייבים להעסיק את עצמם רק כי פוחדים להיות לבד.
כשאתה לבד בלי עיסוק זה אומר שזה רק אתה ועצמך. אתה והמחשבות, ומזה, לפי המאמר, אנשים פוחדים.
להיות חבד עם עצמם, לתת למחשבות לרוץ..לתת למח לדבר עם עצמו.
לנה? שאלה טובה!
אולי כי מפחדים מהתוצאות של המחשבות האלה(?!)
בכל מקרה החלטתי שאני לא מפחדת לחשוב..כי אני באמת לא.
לפעמים אני לבד..מרצון...כי ככה בא לי.
מתחשק לי להיות לבד רק אני והמחשבות..לרוב זה קורה בלילה. עושה חשבון נפש עם עצמי על היום שעבר.
אז גם עכשיו אני לבד..עם 10 אחוז סוללה..כותבת את הפוסט הזה ומחליטה שברגע שאפרסם את הפוסט אסגור את האינטרנט (כי אין לי גם ככה סוללה) ואהיה לבד עם עצמי...
 רק אני והנס קפה על בסיס חלב שלי..  יושבת באיזשהו בית קפה בשום מקום בעיר שאמורה להיות נתניה, משתזפת לי בכייף בחוץ ונותנת לרוח החמימה להעיף את שערי לכל כיון למרות שהוא אסוף בקוקו גבוה. 

לפי הצל אני נראית כמו שמש או יהושע פרוע..תלוי מי רואה איך זה ואיך ;)

ועדין..לאכול לבד בבית קפה זה הכי מוזר שיש! סתם שתדעו ;)

בקיץ הזה-אילנית עדני

בקיץ הזה- אילנית עדני
הוצאה עצמית – אילנית עדני שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 312

את אילנית עדני הכרתי ככותבת אנונימית בקבוצה בפייסבוק וכבר אז הצהרתי בקולי קולות שברגע שהיא תחליט להוציא ספר ארכש אותו ישר.
לספר הזה חיכיתי המון! לא רק בגלל הסופרת- שכבר יצאתי מהו סגנון כתיבתה- אלא בגלל המעט טיזרים שפיזרה לנו בעמוד הפייסבוק שלה, הם היו קצרים, מסקנים ובהחלט עשו את העבודה.

תקציר הספר:
שום דבר לא מכין את קרן רוטמן, סמנכ"לית 'רוטמן קידוחים',
להתמודדות מול שביתת הכורים הפתאומית ביישוב הצפוני
"אורים", שבבעלות סבה.
כשהתחרות הגלובלית העסקית וסבה נושפים בעורפה,
עליה להוכיח לכולם כי היא מסוגלת להתמודד עם המצב.

קיימת רק בעיה אחת, אסף אוחיון. כורה הפחם והנציג הלא
רשמי של הכורים שמבטיח לעשות לה חיים לא קלים.
כאשר הדרישות שלו מתנגשות עם הנאמנות שלה לחברה,
קרן מוצאת את עצמה נפתחת בעל כורכה אל הסביבה הזרה והלא מוכרת
של מעמד הפועלים, שמעלה בה תהיות לגבי הערכים עליהם גדלה כל חייה.

אסף עוד ישנה אותה והיא אותו אבל ברגע שסודות העבר שלהם מתגלים,
הם צריכים להתמודד עם דעות קדומות והחלטות קשות, הגורמות להם להבין
שהדרך אל התהום הרבה יותר קצרה ממה שחשבו.

הכתיבה של אילנית פשוטה ועכשוויות, קלילה וזורמת.
רכשתי את הספר ביום יציאתו, התחלתי לקרוא אותו גם באותו היום וסיימתי בפחות מ24 שעות.
הסיפור זרם והדמויות, אוח הדמויות פשוט לאכול אותם!
אסף תפס אותי חזק עם האמת שלו והרס אותי עם כמה ממשפטי המחץ שלו!
קרן  עצבנה אותי כל כך ואפילו שמחתי שהכל התפורר לה בידיים אבל אז הצלחתי להתחבר אליה ואפילו לאהוב אותה (נקודה לטובת הסופרת!)
והדמויות המשניות תרמו לעלילה.
מצאתי את עצמי צוחקת, המומה, מפחדת, מתעצבנת ומחייכת והכל בו זמנית!
היו כמה משפטים שבהחלט חזרתי עליהם כמה וכמה פעמים רק בשביל לצחוק שוב פעם.

האם אני ממליצה? בהחלט!
ותנחשו מה? יש את הספר גם במודפס!

לרכישה: בקיץ הזה-אילנית עדני

מחכה לספר הבא של הסופרת!
מקווה שתהנו בדיוק כמו שאני נהנתי!

נתראה בסיקור הבא
אווה 3>

תעתוע אפל-דנה מויסון

הבטחתי סיקורים בקרוב והינה אני מבצעת!
האמת שבחודשיים האחרונים קראתי מעל 10 ספרים!
הרגשתי צורך לקרוא מבלי להעביר סיקור או ביקורת על הספר, קראתי סתם ככה בשביל הכייף שלי.
אבל יש ספרים שאין מה לעשות חייבים להעביר אותם לדורות הבאים.
טוב אולי קצת נסחפתי..אבל יש ספר שברגע שאתה מסיים לקרוא אתה צריך לקחת לעצמך כמה דקות של שקט כדיי שהספר יחלחל לך לתודעה ותבין את מה שהרגע קראת, ואחרי שהבנת אתה מרגיש צורך לשתף כל בן-אדם שני בחוויות הקריאה שלך.

תכירו את הספר "תעתוע אפל" מאת דנה מויסון.
יצא אור בשנת 2012
סך הכל 258 עמודים. לא ארוך ולא קצר בדיוק כמו שאני אוהבת.
נתקלתי בספר הזה לפני שנה בערך, באחת מהקבוצות בפייסבוק, ככה פתאום צץ לו פוסט על הספר.
ואמרתי לעצמי "איזה יופי, עוד סופרת כחול-לבן"
לא קראתי את התקציר, רק אמרו לי שהוא ספר מתח, שאני חייבת לקרוא אותו והוא ישאיר אותי בהלם.
גילוי נאות-אני שונאת שאומרים לי שאני חייבת חייבת חייבת לקרוא ספר כלשהו-קבלו קטע- אני לא חייבת!
אז ברגע שאומרים לי את זה אוטומטית הספר עובר לסוף הרשימה (טמטום מוחלט! אין לכם מושג עד כמה!)
את הסופרת דנה פגשתי לאחר מכן במפגש קבוצתי של כמה בנות מהפייסבוק והבטחתי לה שאגיע לספר שלה.\, אבל כרגע אני לא בקטע של מתח.
והינה חלפה לה כבר שנה ונפגשנו בכנס "רומנטיכאן"- כנס שכולו נועד לספרות הרומנטית בישראל.
אז אחרי אינספור המלצות רכשתי את הספר.

התחלתי לקרוא את הספר ביום שישי וסיימתי היום בבוקר (אם לא היתה לי עבודה באמצע או שעות שינה להשלים סביר להניח שהייתי מסיימת לפני).
יש קוראים שזמן הקריאה שלהם לא מוכיח האם הספר הוא טוב או לא.
אצלי זה כן!
ספר שאני לא מתחברת/אוהבת או סתם לא זורם לי- אני לא אסיים אותו גם אחרי חודש! (כמו למשל הספר "שרודר" שלקח לי כמעט חודשיים)

אז מה בעצם גרם לי להשאב לספר ולסיים אותו כל כך מהר?
קודם כל הספר כתוב בנקודת מבט שלישית- היא/הוא/הם/הן וכו'..
מישהו "מלמעלה" מספר את הסיפור. יש לי אהבה לא מוסברת לסגנון כתיבה כזה- מעטים מצליחים לגרום לקורא להתחבר לדמויות וכאן הסופרת הצליחה ובגדול!
אין דמות שלא רציתי לקרוא עליה!
עדין לא החלטתי מי הדמות הראשית (כנראה ששוטרת) אבל זה רק מעיד עד כמה שכל דמות היתה חשובה לא פחות מהשניה.
לכל דמות יש תפקיד חשוב.
כל משפט מוביל לאירוע אחר.
הקפיצות בין דמות לדמות לא סיבכו לאפילו זרמו.
אפילו פעם אחרת לא מצאתי את עצמי חוזרת לעמוד או לפסקה הקודמת כדיי להבין מי דיבר או עשה, כי לא היה צורך.
הסיפור נכתב בצורה פשוטה אבל..וזה אבל גדול (!) הוא לא פשוט בכלל!

כל מי שמכיר אותי יודע שאני קוראת כמה פרקים ראשונים של הספר, עוברת לפרק אחרון ואז אם הפרק האחרון משך אותי אני חוזרת לקרוא את המשך הספר בצורה הרגילה והמקורית.
גם כאן עשיתי את זה (בדיוק כמו בכל ספר מודפס..), הבנתי מה קרה, הבנתי איך כל התעלומה נפטרה והייתי בטוחה שאין לספר עוד מה לחדש לי. כל מה שחשבתי שהדמויות יעשו- הן באמת עשו.
המשכתי בכל זאת לקרוא את הספר ולהפתעתי הרבה כל כך טעיתי! ובגדול!
בחצי השני של הספר הכל התהפך ובכלל לא היה קשור למה שקראתי בסוף. ושוב מצאתי את עצמי מפעילה את הראש ומנסה להבין איך התפתחות העלילה שקראתי כרגע קשורה למה שקראתי בסוף הספר.
וזה- גבירותי ורבותי-בדיוק מה שאני אוהבת!
אם כבר ספר מתח אז לפחות להפעיל את הראש ולנסות להבין- האם פספתי משהו? מה עכשיו יקרה? האם המשפט המודגש הזה יתרום למשהו?
וכדיי שתבינו קצת יותר לעומק על מה אני מדברת ארחיב על הספר:
יש לנו את שרון- שוטרת במחלקת רציחות שכבר 3 שנים מנסה להבין מי רוצח בנות יפהפיות ומשחית את גופן. פלפלית ללא עצם בלשון או בגוף. משיגה את מה שרוצה ככה או ככה ומאוד קשה לסרב לה.
רוב- המנהל על שרון.
קלי- העורכת הראשית של עיתון "יופי פנימי" וגם היא בדיוק כמו שרון-משיגה כל מה שרק רוצה בדרכה שלה.
גלוריה-דומגנית על
ואנדי- צלם מתחיל שנשלח עם גלוריה לצלם קמפיין מיוחד במקום מרוחק.

הסיפור עצמו נע בין כל הדמיות כשרק בסוף הסיפור כל החלקים מתחברים ומבינים איך כל אחד קשור לשני.

כבר בפרק השני אתם תדעו מי הרוצח. הסופרת לא חששה לגלות את כל הקלפים.
הרדיפה אחר הרוצח בזמן שאתם כקוראים יודעים מי זה ושהוא נמצא במרחק של סך הכל כמה עמודים- זה עשה לי את כל הסיפור.
לעקוב אחרי 2 דמויות שרודפות אחת אחרי השניה בזמן שאתם יודעים את האמת זה כמו לראות סרט ולצעוק לטלויזיה "אל תלכי לשם מפגרת! את הולכת למות!"
גיליתי שזה כל הכייף! לדעת משהו שכביכול האחר (או במקרה הזה הדמות) לא יודע ולראות במו עיניך איך הכל מתחיל להתחבר.
הסופרת דנה עשתה זאת בצורה מדהימה!

בין הרדיפות ומקרי הרצח ישנו גם סיפור אהבה לא קטן. מצאתי את עצמי מחייכת מדי פעם ומקווה בדיוק כמו הדמיות-שמשהו יתפתח בניהם. הסיפור הקטן הזה היה חמוד ומבחינתי הוא היה "פיסת השקט" של הספר.

מודה שהייתי בטוחה שזה עוד ספר מתח שאדע מה קורה לאורך כל הספר והופתעתי לגלות שממש לא! זה רחוק ממה שחשבתי.
אמנם בהתחלה זה באמת היה ככה אבל מהחצי השני של הספר ועד סופו לא ניחשתי ולא ראיתי את השינוי בעלילה.


נהנתי מכל עמוד, פסקה, שורה ומילה מהספר.
ומחכה כבר לספר הבא של הסופרת!
ממליצה מכל הלב
ומי שקורא-אשמח לשמוע חוות דעת!

אגב...הסופרת הוציאה את הספר גם באנגלית- אז אם אתם קוראים באנגלית הלינק הבא בשבילכם:
אתר הבית של הספר-באנגלית

תקציר הספר:

במשך שלוש שנים איש לא הצליח לעצור את הרוצח הסדרתי שקורבנותיו היו נערות יפהפיות שמראן הושחת לפני מותן. שרון, בלשית מחוספסת ממחלק הרצח של ניו-יורק, שמה לה למטרה לתפוס את הרוצח החמקמק בכל מחיר. בחיפושיה היא מגיעה עד לצמרת עולם הזוהר, ובדרך מעוררת את זעמה של עורכת מגזין אופנה נחשב. היא מגלה שהסוד לפתרון התעלומה טמון אצל דוגמנית-על, שאינה מודעת לסכנה האורבת לה. האם שרון תספיק להרכיב את כל חלקי הפאזל בזמן ולהציל את הקורבן הבא?

 

"תעתוע אפל" הוא סיפור על שלוש נשים חזקות: דוגמנית בינלאומית, אשת עסקים מצליחה שמסתירה סוד אפל ובלשית עקשנית.. במהלך מרדף חוצה גבולות אחר האמת, נחשפות פניה המכוערות של הנקמה, אך גם נרקמים קשרי אהבה מפתיעים. עברן של הגיבורות נשזר בשרשרת הרציחות ומוביל לסופו המפתיע של הספר.

 

לרכישה בעברית:

אתר הבית של הספר-בעברית

 

 

 

 

נ.ב. אני ילדה פחדנית ובגלל זה אני לא רואה סרטי אימה...

אין מקום בבית שלי שאין בו מראה! רק אומרת!!

(תקראו את הספר ותבינו לבד..) 

 

עד כאן סיקורנו להיום
אוהבת המונים המונים
אווה
המקטרת הסטייל 3>


 

מגרעות

קודם כל לפני שאתחיל לדבר על הנושא של הפוסט תרשו לי להודות לכם על כל התגובות שקיבלתי בעקבות הפוסט הקודם על יום האישה.
התגובות בבלוג ובפייסבוק היו מדהימות ומחזקות. אז תודה!

ועכשיו לנושא הפוסט-מגרעות!
לכל אחד יש תכונות טובות ותכונות..איך נגדיר אותם..פחות טובות.
אמרו לי שכדיי שהאדם יידע מה לתקן אצלו הוא צריך קודם להכיר ולהודות במגרעות שלו.
כרגע אני נמצאת במצב שאן לי מושג מה לעשות עם עצמי! מודה שאני קצת אבודה..

קודם כל מזל טוב לי כי סוף סוף התפטרתי (שוב! כן כן שוב!)
לאחר 5 חודשים שבהם מצאתי את עצמי מתעצבנת ובעיקר קורעת את עצמי פיזית הגיע הזמן להפרד מחיי המלצרות (אפשר לקרוא לזה גם ככה ) לתמיד ולמצוא עבודה נורמלית!
איך זה קשור לתכונות הלא טובות שיש בי?
כבר אסביר..
אני משוחררת כבר שנתיים ובשנתיים האלה עבדתי כמעט בכל דבר אפשרי. ניסיתי המון תחומים ומקומות..באמת. אבל קרו כל מיני מקרים שבהם התברר שאני לא מתאימה לאותם המקומות אז חזרתי לעבודה הכי ארוכה שהיתה לי-ארומה נתבג.
עכשיו אחרי תקופה של כמה חודשים עזבתי גם שם.

מה התחום שלי בעצם? (חוץ מלחפור ולאכול את הראש..)
המון דברים!
חובשת, קונדיטורית, שדרנית, עוזרת הפקה, מסקרת ובלוגרית.
במה אני רוצה לעסוק בפועל? בדבר שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי- רדיו, כתיבה וכל מה שקשור לעולם הזה.
אז מה הבעיה בעצם? שאין לי מושג איך להפוך את זה לעבודה ולא רק תחביב.
אבל אני עדין לא ממהרת..אני כולה בת 21 (כן, חגגתי לפני שבוע) וכל הזמן שבעולם עוד לפניי, או לפחות ככה אומרים.

וכאן נכנסים המגרעות.
לא חסרים לי תכונות פחות טובות-עצלנות, אי עמדה בזמנים, אדישות (כן לפעמים זה מתנקם בי), התמדה(!!!) וכו' וכו' וכ'ו אבל הכי חשוב- דחיית דברים!
ועל זה נדבר כרגע (כל החפירה שלפני זה סתם פריקה..כי הייתי חייבת..יומיים לא משהו עוברים על כוחותינו).
אני דוחה סדרתית!
מסידור החדר והארון ועד לשליחת מייל עם הקורות חיים שלי לעוד מקום עבודה.
מה הבעיה לשנות את זה? האמת שאין לי מושג! אני פשוט לא מצליחה.
אז הינה- אני מודה ומתוודה בזה בקולי קולות:
אני, אווה, המקטרת בסטייל- דוחה דברים סידרתית!
אפילו לסיים לכתוב סיפור קצר אני דוחה.
דוחה כל מה שאפשר עד לרגע האחרון ואז-אוכלת אותה ומתחרטת למה לא עשיתי את זה קודם?!?!
למה? אין לי מושג.
אני מודעת לבעיה וכל פעם מחדש אומרת לעצמי 'יאלה אווה מהיום אנחנו משתנות' ואז אני מוצאת את עצמי אומרת את אותו המשפט כל יום 'מהיום משתנות'.
האם זה קרה? לא. ממש לא!

זה ממש קשה.
אי אפשר לשנות משהו אם לא מתמידים בו וזאת הבעיה השניה שלי. חוסר התמדה!
אז כרגע אני דיי אובדת עצות וענן אפור-שחור נחת עליי מאתמול בלילה.
מה אני עושה עם עצמי ועם חיי? אין לי מושג.
אבל אני יודעת שדבר אחד בטוח- אני חייבת להפוך את המגרעות שלי לתכונות חיוביות.
אני מרגישה איך זה מתחיל לפגוע בי והפחד הכי גדול שלי שזה יפגע בי בעתיד וימנע ממני לעסוק בדברים שאני באמת אוהבת רק בגלל שדחיתי את שליחת הכתבה או השידור או הסיפור ואמשיך לעמוד במקום שאני נמצאת בו כרגע.

אז זהו. פרקתי.
אחרי שהודיתי בזה הגיע הזמן באמת לשנות את זה.
אמרו לי ששינויים גדולים צריכים להתחיל בדברים קטנים.
אז נתחיל מזה שסוף סוף אעלה את הסקירות שהבטחתי כל כך הרבה פעמים ואהיה יותר פעילה כאן בבלוג.
דבר שני-מחר אחרי משמרת לילה (עוד 10 דקות..שיהיה לי בהצלחה!) לסדר את החדר לפסח (אם כבר מסדרים אז עד הסוף!)
דבר שלישי-ללכת לישון (כי אהיה אחרי לילה...בכל זאת..)
ודבר רביעי-לסיים את הסיפור שאני צריכה ולשלוח אותו לתחרות כתיבה שתיסגר בעוד 10 ימים!
אז נפגש מחר. כאן. עם כמה סקירות על כמה ספרים מדהימים שקראתי לאחרונה!

עד אז..אנסה בכל הכח לא לדחות שום דבר!
תאחלו לי בהצלחה!

אוהבת המונים
אווה
המקטרת בסטייל 3>

יום האישה 2016 שמח!

קריירה או משפחה?

(כולם יודעים עד כמה שאני נרקיסיסטית אז לא, זה לא מוזר שאני כותבת על עצמי.)

אם יש משהו שכמעט אפ'חד לא יודע עליי זה שחלום ילדות שלי היה-לנהוג בטרקטור. כן כן קראתם נכון, טרקטור (יום יבוא וזה עוד יקרה!)

מגיל קטן התעסקתי בג'ודו, אספתי מכוניות וברביות היו סובלות ממני..

התנהגות של בן? אולי הבנים התנהגו כמוני ^^

קונדיטורית, חובשת, שדרנית, כותבת ובלוגרית.

קורעת את עצמי בשביל שהחלום (לא הטרקטור..עדין לא בכל זאת..) שכל כך רוצה יתגשם וכמו שאר האחיותי-אעבוד במקצוע שאוהבת.

בין לבין גם דוחפת איפשהו את העבודה..(צריך כסף..בכל זאת..) והכנות לחתונה.

עוד כמה חודשים סטודנטית עתידית.

ושוב השאלה שאני שומעת הכי הרבה..קריירה או משפחה?

אני אומרת גם וגם!!

כמו שאחיותיי הצליחו

וכמו שאמי ניהלה עסק במשך שנים לצד הבית

אין שום סיבה שלא אצליח גם!

 

בעצם אתן לא מכירות את המשפחה שאני כל כך מעריצה אז תכירו את בנות משפחת יוסופוב והבנות שמהוות לי כדמויות לחיקוי:

אמא שלי והאישה הכי חזקה שאני מכירה:

אישה מוכה לשעבר-עם ילדה בידיים ועוד ילדה בקבר התחתנה בפעם השניה למרות על מה שעברה, למרות כל החששות והפחדים- חיה באושר עם בעלה והביאו עוד 4 ילדים.

אישה שניהלה עסק פורח כמה שנים טובות ובמקביל בית- ועשתה זאת בהצלחה!

הדמות שאני הכי מעריצה ומבחינתי מראה מהי אישה אמיתית!

היא נשואה, בעלת תואר ראשון, קרייריסטית מצליחה ואישה לתאומות שובבות ותינוק שגם הוא שובב לא קטן.

עובדת במקצוע שחלמה עליו ואוהבת בכל ליבה, רצה בין עבודה ללקוחות, להפקות ולבית ועדין מצליחה לעשות הכל בצורה הטובה ביותר!

אולגה אחותי היקרה-אני גאה בך! למרות כל הקושי (ועצבים שלא חסרים) את עושה את מה שהרבה רק חולמים עליו: להקים בית ולעסוק במקצוע שמעלה לך את החיוך כל פעם מחדש.

מבחינתי המודל לחיקוי לאישה ב2016!

היא סטודנטית לרפואה סינית, חבושת בכירה במדא, לבורנטית ומנהלת העסק "מבט לגוף ולנפש".

אמנם קטנה (פיזית) אך לא חוששת להראות את הידע הרחב שלה!

בין מטופלים לבדיקות דם ללימודים תמיד מוצאת זמן להתנדב במדא ולעזור לכל מי שרק מבקש (בכל דבר!).

אישה עם שאיפות ולא נכנעת לכישלונות!

אז נכון שהנסיך על המרצדס הלבנה עדין לא הגיע אבל בנים יקרים- אישה חזקה זאת לא קללה!

אחותי היקרה אם יש מישהי שאני שואבת ממנה את הכח זאת את!

היא אמנם עדין קטנה, רק בת 13 וחצי אבל לא נותנת לשובניזם להתפרץ-תכירו את אחותי הקטנה-שחקנית כדורסל (חוג של בנים מישהו? לא נראלי :P )

 

זה שהאיברים החיצוניים והפנימיים שלנו שונים מהמין השני לא אומר שאנחנו צריכות לבחור!

לא אומר שאנחנו אמורות לעבור הטרדות כאלה או אחרות.

לא אומר שאת או היא לא נוהגת טוב.

לא אומר שלא נוכל לעשות כמה דברים ביחד..גם אם הם שונים זה מזה.

המשפחה שלי היא הדוגמא האישית שלי- למה צריך לבחור או או כשאפשר גם וגם?

 

אז אנחנו 5 בנות במשפחה שלא מפחדות מכישלונות, מכוונות להצלחות גדולות ובעיקר שמות פס אחד ענק על מה שאחרים חושבים ואומרים. תומכות אחת בשנייה ויודעות שתמיד נבין זו א זו.

ככה כולן צריכות להיות!

 

אם יש משהו שאני מאחלת לכולם זה לעסוק בדבר שהכי אוהבים!

לקום כל בוקר עם חיוך בידיעה שאנחנו אוהבות את מה שאנחנו עושות זה הדבר הכי מדהים בעולם ואין שום סיבה שבעולם שאת-כן כן את- לא תעשי את אותו הדבר!

לא סתם ככה אומרים "תעשי רק מה שאת אוהבת"

מאחלת לכולנו שתמיד נעשה מה שרק אנחנו אוהבות (ולא משנה אם זה לא מקצוע שהכי 'הולך' או מקצוע של "גברים"

אנחנו בשנת 2016 בואו נתקדם עוד קצת.. )

שנחייך בלי סוף,

ונאהב בלי גבולות!

שנפסיק לפחד ללכת ברחוב חשוך או משעה מסויימת!

שנפסיק לפחד מההוא, ההוא וגם זה שנראה קצת מלחיץ שהרגע התיישב על הספסל.

ושיפסיקו את הדבר הכי נורא שקיים-סחר בנשים! כמו שכבר אמרתי..שנת 2016.. חלאס!

יום האישה שמח בנות-כי כן, מגיעה לנו יום מיוחד (היי, ליום האם הגברים נדחפו אז..)

שולחת אהבה לכל מי שקוראת את הפוסט הזה!

וכמובן לדוגמא האישית שלי-המשפחה שלי!

3> 3> 3>