יום רביעי, 7 ביוני 2017

ראי כוזב-דנה מויסון

"ראי כוזב" הספר השני של הסופרת דנה מויסון והספר השני בסדרה "תעתוע אפל" ("תעתוע אפל הוא הספר הראשון בסדרה).

תקציר:
עולמה של בקי בת השש-עשרה מתרסק בן לילה, כשהיא חוזרת לבית שלא נותר בו דבר, מלבד עקבות הדם של בני משפחתה. היא פונה לעזרת קרוב משפחתה היחיד, הדוד ג'ייק, ומגלה שהוא למעשה מרשל בתכנית להגנת עדים. בקי מבינה שעליה לעזוב את עיירת הולדתה השלווה ולחפש דווקא בניו-יורק את התשובות לשאלות שתמיד הטרידו אותה בקשר לעברה המסתורי. מכתב מרובב בדם ובו אצבעו הכרותה של אביה מפגיש אותה עם הבלשית שרון דיוויס, ממשטרת ניו-יורק.
שרון נמצאת בעיצומה של חקירה מתוקשרת, הנוגעת למותה המסתורי של נערת ליווי מפורסמת, חביבת האליטה הניו-יורקית. הבלשית יודעת שרבים היו רוצים שתסגור את התיק ולא תמשיך לחקור, אך היא מאמינה שיש בו יותר מן הגלוי לעין. מה הקשר בין מכתב האיום שקיבלה הנערה הצעירה למותה של יצאנית הצמרת? כיצד יסתיים המרדף של שרון אחר רוצח מסוכן וסדיסטי? מי המוח המתוחכם שעומד מאחורי הפרשה? האם בקי תזכה אי פעם לראות שוב את אביה? הכול מתחיל ונגמר בהון גנוב שאיש אינו יודע היכן הוטמן.

מה חשבתי על הספר?
קודם כל נהנתי מאוד לקרוא אותו. הכתיבה של דנה סוחפת ומרתקת.
העלילה זורמת ומותחת עד כדיי כך שלא רציתי להניח את הספר.
הגילויים המפתיעים הגיעו בזמן ואם חשבתי שאני יודעת מה יקרה בעמודים הבאים גיליתי שטעיתי והופתעתי כל פעם מחדש.
העלילה בנויה משני סיפורים שקורים במקומות שונים ובעזרת המח הקרימינלי של הסופרת הם מתאחדים בדרך שלא תצפו לה.
הדיאלוגים בין הדמויות קולחים מלאים בהומור ורצינות (תלוי בסצינה כמובן..).

הדמות הראשית- שרון דיוויס, היא דמות תוססת שלא יודעת מנוחה מהי. מלאה בהומור עצמי וציניות ומצליחה לסובב את כולם על האצבע הקטנה שלה עם המון חכמה ולא רק בגלל המראה שלה.
ואני חייבת לציין שהיא בין הדמויות שאני הכי אוהבת!

לסיכום:
מומלץ מומלץ מומלץ!
נהנתי מאוד מהספר ומחכה לספרים הבאים של דנה.
אם מתחשק לכם ספר מתח מעולה (ולצערי קצר) הספר הזה בשבילכם!



יום שלישי, 21 בפברואר 2017

היביסקוס- סברינה שללאשבילי

את הסיפור של ג'יימי ודקלה קראתי עוד הרבה הרבה הרבה לפני שהפך .
זה התחיל מקטע על אחת הבנות בקבוצה סגורה וקטנה והתפתח לסיפור מופלא.
את הסיפור קראתי בבלוג של הסופרת שאז כלל רק כמה פרקים אבל כבר אז סברינה סחפה אותי לתוך עולם מלא במתח ואהבה.

אז מה ההבדל בין הסיפור הקצר ההוא לספר הנוכחי?
סברינה לא התקמצנה והפכה את הסיפור הקצר הזה לסיפור מלא בהרפתקאות. היא הרחיבה את הדמויות והחייתה אותם, הסיפור קיבל נפח וחיים חדשים- מה שכבש אותי  עוד יותר.

תכירו את הדקלה לוי- אישה שבורחת מעברה לארץ אחרת בתקווה להתחיל את חייה מחדש אך גם שם העבר מצליח להדביק פערים ולשוב לחייה ובענק!
דקלה בהתחלה נתפסת כאישה חלשה, שברירית ואפילו אחת שבוכה מכל דבר אך לאט לאט היא מקבלת את מה ומי שהיא ומוצאת בתוך תוכה כוחות נפשיים שרק מעצימים אותה יותר.

יש לנו גם את ג'יימי- חתיך הורס שישגע אתכם ולא רק בגלל הגוף המשגע שיש לו! הוא אגוז קשה ומסתורי שקשה לפיצוח! אבל יותר מזה אני לא מתכוונת לפרט מסיבה אחת פשוטה- מבחינתי כל פרט נוסף עליו הוא סוג של ספויילר, תצטרכו לקרוא כדיי להבין ולגלות.

אהבתי שסברינה נגעה בעוד עולם לא מוכר שהוא דרום קוריאה. בתור חובבת סדרות קוראניות זה הלהיב אותי ובכללי אני אוהבת שלומדים מכל ספר, גם מהז'אנר הזה, וכאן אנו למדים עוד כמה מילים ומשפטים בשפה חדשה וזרה- קוראנית.

הכתיבה בספר זורמת, קולחת, מרתקת. אהבתי את הדמויות, אהבתי את התהליך שהן עוברות במהלך הספר, אהבתי את העלילה הלא צפויה שתפסה אותי לא מוכנה.

פחות אהבתי (כן, כמו בכל דבר טוב יש גם משהו פחות טוב, אבל זאת רק אני.) את המונולוגים של דקלה. הם היו ארוכים ואני אישית פחות מתחברת למונולוגים מורכבים אבל זאת רק אני.
ולמרות זאת עדין נהנתי מאוד מהספר!

תקציר הספר:
"היא לא שמה לב, אך הרוח הסיטה לרגע את כובע הקפוצ'ון שלה כשעברה מתחת לאחת ממנורות הרחוב היחידות שעוד
עבדו פה, ונעמדה כמה צעדים ממני. היא נראתה כמו אמזונה; שיערה השחור נח סביב מסגרת פניה ונחשף במלוא אורכו,
ולחייה שקועות כאילו לא אכלה ימים. ידעתי שעיניה בצבע חום-אפור כפי שהופיעו בתמונות, אך כרגע הן מלאות צער. שפתיה המלאות והלבנות רעדו, רק שלא מקור, אלא מפחד שהרחתי עד אליי."
כאשר איום מהעבר מאלץ את דקלה לעזוב את ישראל, היא אורזת את חפציה וטסה לבלפסט. היא לא מצפה ש"מר שפתיים" המסתורי, אותו היא פוגשת מחוץ למלון דה האנג', יתגלה כמושיעהּ – עד שהיא מבחינה בקעקוע ההיביסקוס על עורפו.
אותו איום ממנו ברחה רודף אותה בצפון אירלנד והיא מבינה כי בפניה שתי אפשרויות: האחת, לתת לאחרים לשלוט על חייה. השנייה, לקחת בעלות על גורלה ולהילחם, גם במחיר האהבה.
יחד עם מר שפתיים היא יוצאת למסע אשר לא רק יטלטל את חייה מיסודם, אלא גם יפלס עבורה דרך חדשה לעתיד לא נודע.

לרכישה:

ממליצה בחום!!
המקטרת בסטייל=]


יום שני, 19 בספטמבר 2016

אורח מיוחד

מוות.
הוא אורח מיוחד.
הוא לא כמו שאר האורחים, יש לו כניסה פרטית.
לפעמים הוא נכנס מהדלת ולפעמים מהחלון.

כשהוא מגיע הוא לא דופק כמו שאר האורחים.
הוא דופק פעם אחת בכל פעם, מנסה להכין אותנו לקראתו,
אבל מעטים בני האנוש שמסוגלים לחוש כשהוא מתקרב.

מוות.
הוא מגיע בשקט עם עוצמה שלא ניתנת לתאר.
כשהוא כאן הוא גורם ללב להתכווץ מרוב כאב,
לצמרמורות להתפשט בכל הגוף,
לנשימה להיעצר,
ולשיער לסמור.
כשהוא כאן הוא גורם לנו להסתכל על הכל אחרת, גם אם זה רק לכמה שעות.
הוא גורם לאחדות ופרידה בו זמנית.

מוות.
כשהוא מתגנב לביתנו הוא ממלא אותו בענן שחור
בדממה רועשת
הוא לא נותן לרגשותינו לחדור את השריון העבה שלו,
הוא יודע לבצע את עבודתו גם כשכולם מתפרקים סביבו.

אבל למרות הכל,
הוא אורח בעל קסם מיוחד.
הוא יודע לקחת חיים ולהפוך אותם לכוכבים.
זה הוא המוות.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

טרף קל

היא הולכת כאילו היא מנהלת את העולם.
גב זקוף, חזה בחוץ, רגליים ארוכות וסקסיות.
היא חדורת מטרה, יודעת בדיוק מה היא רוצה.

היא מסוכנת כמו נשק,
שורפת כמו אש ,
חדה כמו תער,
מהפנטת כמו תכשיט יהלומים יקר.

עיניה הקרות כקרח משדרות שנאה,
שפתיה המרוחות באודם אדום משדרות אהבה,
חיוכה הממזרי משחק בליבך
ומבטה מתעתע במוחך.

היא יודעת שקלטת אותה והיא תעשה הכל כדיי לשגע אותך.
היא תתקרב בצעדים בטוחים,
תסמן את הטריטוריה שלה
ותסמן אותך.

מצד אחד תרצה לרוץ, לברוח לכיוון השני
ומצד שני אתה תישאר במקומך ותחכה לצד הבא שלה.
אתה מהופנט,
מכושף,
מסוקרן,
ליבך נפל בשבי ידיה.

היא תשחק,
תכאיב,
תיגע ,לא תיגע...
תגרום לך להתפתל כמו טרף קטן וקל.

ואתה, תלך שבי אחריה
כמו במבי שנפל לתוך מלכודת של פנתרה,
כי כזו היא אהבה.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

המועמדת/קיארה קאס

ידוע שאני אוהבת ספרי נוער אבל את הסדרה הזאת ממש ממש אהבתי!
"המועמדת"- סדרת ספרים שעד כה תרגמו 3 ספרים מתוך הסדרה שהספר השלישי חותם את הסיפור על הזוג הנוכחי ואילו הספר הרביעי מתחיל סיפור על זוג אחר.

לפעמים לא מתחשק לי לסקר ספר מסוים מהחשש שאהרוס אותו. ולא דווקא בגלל הספויילרים (למרות שאני אישית מאוד אוהבת אבל עדין נמנעת מלספר)

אז נתחיל עם הספר הראשון "המועמדת":
תמיד חשבתי לעצמי מה יקרה עם תהיה עוד מלחמת עולם? איך העולם יראה אחר כך?
טוב אז כאן הסופרת החליטה לעשות את זה.. אחרי מלחמת עולם רביעית(כן רביעית!!!) הכל הושמד ונבנה מחדש.
כולל ארצות, מדינות, חוקים וממלכה אחת בשם "איליאה". (תרגעו אין זכר למלחמה חוץ מכמה נקודות בודדות)
בממלכת "איליאה" יש מלך ומלכה ונסיך אחד אך אין נסיכה.. (איך זה יתכן? מי תהיה המלכה הבאה??) ולכן הארמון מארגן תחרות שנקראת "הבחירה" שבו הנסיך שלנו יצטרך בסופו של דבר לבחור לו נסיכה אחת מבין 35 בחורות.
אבל זה לא פשוט כשאחת מהנערות היא אמריקה סינגר והיא ממעמד מספר 5.
אמריקה היא בחורה דעתנית ומפולפלת והדבר שהיא הכי לא רוצה זה להשתתף בתחרות המטופשת הזאת אבל המשפחה שלה תולים בה תקוות ובטוחים שעצם השתתפותה בתחרות תעלה אותם במעמד.
מה גם שאמריקה מנהלת מערכת יחסים סודית עם אספן שהוא עצמו ממעמד 6, מעמד יותר נמוך ממנה.
ב"איליאה" יש חוקים משלהם ומערכות יחסים מחוץ לחוק!!

מה יקרה כשאמריקה תפגוש את הנסיך שמבחינתה הוא אנוכי ומתנשא?
אמריקה מבינה שהיא חייבת לשנות מסלול מחדש ולחשב שוב את חייה, המשפחה ואספן או התחרות והנסיך?

הסיפור הזה ממש הזכיר לי את סיפור סינדרלה רק הרבה יותר משודרג.
זהו סיפור על נסיכים ונסיכות,
על אהבה ישנה וחדשה
על הטוב ורע
וכמובן שיש לו גם המשך..

הסםר נע בין דמיון למציאות. אמנם המקומות לא באמת קיימים אבל הוא נטול פנטזיה וחייזרים למיניהם ;-)

אז מי שאוהב סיפורי אגדות ורוצה להתנתק קצת מהמציאות הספר הזה בשבילו!

אישיתי מאוד מאוד מאוד נהנתי ממנו!
מהכתיבה ועד לדמויות..אהבתי הכל! (טוב אולי את המלך קצת פחות..תקראו ותבינו למה!)
אמנם הספר הזה הוא ספר נוער אבל אני קראתי אותו בהנאה גדולה וחיכתי בציפיה להמשכים.

סך הכל זה כייף להתנתק מהמציאות לכמה זמן להכנס לתוך עולם של אגדות (מי אמר שאגדות הם לילדים קטנים?)
מומלץ מומלץ מומלץ!!!

נתראה בסיקור על הספר השני "העילית" ;-)
עד אז...שיהיה יום מדהים מלא בנסיכים ונסיכות :P
אוהבת המונים
אווה, המקטרת בסטטיל =]
3>




יום שני, 8 באוגוסט 2016

"רעש הטיפות מעיר אותי"

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, עד שסוף סוף הצלחתי להירדם.
הכאב לא עובר אפילו לא לשנייה,
אני מרגישה כאילו מנסרים לי את הראש לאט לאט
כאילו אלפי עכברים מכרסמים לי אותו
כאילו חובטים בראשי עם אלה מברזל שוב ושוב ושוב
ככה כואב לי.
עוד יום עם מגרנה, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
אני מתיישבת על המיטה ולוגמת את הטיפות מים האחרונות שנשארו בתחתית הכוס ומביטה על השידה, סימן עגול רטוב שהכוס השאיר ולידו מונחת טבעת עם 3 יהלומים במרכזה, יהלום גדול באמצע ו2 יהלומים קטנים משני צדדיו.
הטבעת נחה שם כבר כמה חודשים,
נכון שאני עזבתי,
ונכון שזאת הייתה טעות,
ונכון שאני מתגעגעת ולפעמים חולמת עליך,
אבל מה היה קורה אילו הייתי נשארת? סופגת עוד עלבונות?
עוד שתיקות?
עוד טיפולים?
עוד תרופות?
"את הכל בשבילי" אמרת לי לפני שהתחתנו "אני יגן עליך מהכל" הצהרת בלב שלם.
היינו מאושרים, אהבנו אחד את השנייה בכל ליבנו והתחתנו.
מאז הכל התחיל להתפרק לאט לאט.
"למה סיפרת להם?" התעצבנתי עליך
"הם המשפחה שלי" ניסית להגן
"אבל מה איתי? מה עם הפרטיות שלי? זאת הבעיה שלי!" צעקתי בחזרה
"הבעיה שלנו!" החזרת לי "זאת הבעיה שלנו לא שלך! אני רוצה ילדים ואני רוצה אותם ממך!" הצהרת
"אני הזהרתי אותך" לחשתי "הייתי כנה עוד מהיום הראשון שהכרנו, הייתי פתוחה וגיליתי לך שיש לי בעיות, הודעתי לך שזה לא יהיה קל!" מלמלתי לכיוונך או שבעצם לעצמי,
"הייתי מוכן אז ואני עדין מוכן לזה" עמדת על שלך ולא הרפת
"אז למה סיפרת?" אמרתי בקול חנוק מדמעות
"אל תבכי,בבקשה אל.." התחננת בקול שקט "אעשה הכל כדיי שלא תבכי" אמרת ונישקת לשפתיי.
מאותו היום אנחנו מנסים כמעט כל יום אבל האכזבות מיום ליום יותר ויותר קשות
אז עברנו לטיפולים.


"עוד יהיו לכם ילדים" הסבתא אמרה
"אתם עושים דברים לא נכונים" האמא העירה
"בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון אבל הבקרוב נראה כל כך רחוק והדרך לשם רק מתישה אותנו.
"יש לה בעיה! איתו הכל בסדר" שמעתי את אבא שלך אומר בסלון. הוריך חשבו שאני ישנה אבל שמעתי הכל
"תן להם זמן, זה עוד יגיע" האמא ניסתה ליפות את המצב אבל לא כל כך הצליחה.
"כבר 3 שנים עברו.." הוא הזכיר וליבי התכווץ מכאב.
זאת הבעיה שלי! הם צודקים, אני מונעת ממנו את זה!

כבר 3 שנים מאז שהתחתנו, אלפי ניסיונות וכלום, טיפולים ללא הפסקה ורק אכזבה,
עוד רופא, עוד מומחה, עוד תפילה, עוד זריקה, עוד תרופה
עצבים, כעסים, חיוך מריר מבחוץ אבל מפנים? הייאוש מתגבש ומתנחל.
"זה לא הולך" אני אומרת באמצע ריב "אני לא מסוגלת יותר!"
"על מה את מדברת" אתה שואל בכעס ואני שותקת ומשפילה את עיני.
"על מה את מדברת?" אתה מרים את קולך עוד יותר
"אין לך מושג מה עובר עליי" אני לוחשת בעצב ודמעה אחת נופלת על הלחי וממשיכה "אני לא מסוגלת יותר, הכדורים רק מנפחים אותי אני כבר לא מזהה את הגוף שלי! אני רק עצבנית יותר, כועסת יותר, אנחנו רק רבים בזמן האחרון" אני משתתקת לרגע מביטה בך ודמעה זולגת מעיניך אבל אני בכל זאת ממשיכה לדבר "מתי בפעם האחרונה אמרנו אחד לשנייה עד כמה שאנחנו אוהבים אחת את השני? מתי בפעם האחרונה חייכנו סתם ככה? מתי בפעם האחרונה הרגשנו מאושרים? מתי בפעם האחרונה שכבנו כי רצינו ולא כמו רובוטים למטרה אחרת? אני לא מסוגלת יותר!
ההורים לא מרפים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב אבל האזכבה רק מבקרת אותנו, הייאוש לא מניח לנו
אני לא מסוגלת יותר!" אני אומרת בכעס ובעצב.
"זאת הבעיה שלי!" אני קובעת. שוב.
"שלנו" אתה מתקן
."אתה לא צריך לסבול מזה" אני לוחשת, אני מוציאה מהארון את המזוודה שכבר ארזתי, אתה מביט בי במזוודה ושוב בי ולא מבין "מה את עושה?" אתה שואל בקול שקט וחנוק.
"אני עוזבת" אני לוחשת "לא מסוגלת יותר! בבקשה תבין אותי!"
"אל תעזבי" אתה אומר בקול מתחנן "בבקשה, נעזוב את זה, מי צריך בכלל ילדים? יש לי אותך!" אתה קובע ומנסה שוב "בבקשה אל תעזבי"
"כבר החלטתי" אני אומרת בקול הכי יציב שאני יכולה "זה עדיף בשביל שנינו"
אני נושקת לך על השפתיים ומתענגת לכמה שניות משפתיך הרכות יודעת שעוד אתגעגע אליהם ויוצאת מהדירה כשהמזוודה בידי.

מאז אותו היום המגרנות רק מחריפות, אני לא באמת שמחה, לא באמת מאושרת,
רק מתגעגעת בלי סוף.
"היי" אתה לוחש לי באוזן, מנגב דמעה שמנסה להימלט מצד העין ושוכב לידי במיטה
"אני כאן" אתה לוחש ומלטף את הלחי "לא הלכתי לשום מקום" אתה אומר ומנשק את שפתיי
אני עוצמת את עיניי ומנסה להרגיש אותך.

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, אני מתעוררת ואתה נעלם "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לאוויר.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם
עוד יום עובר, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.




*******
קטע ישן שנכתב לפני שנה בערך...
אל תדאגו הכל בסדר איתי!
לא נכתב עליי בכל אופן =]

יום שני, 1 באוגוסט 2016

פחד

פחד.
מה אנחנו בעצם יודעים על פחד?
איך מרגישים פחד?
איך יודעים שאנחנו מפחדים?

פחד.
הוא מגיע ב2 צורות:
או שהוא גורם לך לברוח או שהוא נוטע את רגליך על הקרקע ולא נותן לך לזוז.
לפעמים הוא מופיע משום מקום ולפעמים בעקבות עוד פיגוע, בשורה מרה או סתם חשש שיקרה משהו כזה או אחר.
הוא יכול להיות אישי או המוני.

פחד.
הוא מגיע כמו ענן שחור ומרחף מעל ראשך, מחכה לרגע הזה שתכנע.
לפעמים הוא חונק אותך עד שלא תוכל לנשום ולפעמים מאיץ את נשימותיך עד שראותיך שורפות מרוב מאמץ.
פתאום אתה מתחיל להילחץ, אתה מרגיש איך זיעה קרה מצטברת על מצחך, כל צליל מיותר מקפיץ את ליבך, חושיך מחודדים יתר על המידה.
פחד יכול להעביר בך צמרמורת, לגרום לך להסתכל לצדדים מיליון פעם ואז שוב להסתכל למקרה ופספסת משהו.
פחד יכול לשתק את הגוף ואת המח.
כי כזה הוא הפחד.
רגש לא מוסבר שמוציא מאיתנו דברים לא בהכרח טובים.

יש כאלה שיוכלו לרוץ מרתון מרוב פחד
ויש כאלה שיעמדו ורק יתפללו שהשלפוחית השתן לא תתרוקן פתאום.
הוא יגרום לבטן להתהפך כאילו היא רכבת הרים בלונה פארק ולעיניים להשאר פקוחות כל הלילה.

פחד יכול לתעתע את המח, לשחק איתו בדיוק כמו שהוא רוצה.
הפחד ניזון מתגובותיך, מהשליטה שיש לו עליך.
הוא יכול להרוס אותך אם רק ירצה.
כי כזה הוא הפחד.

פחד.
זה משהו שכמעט ולא ניתן להסביר.
זה מין תחושה שמוציאה מאיתנו דברים שאפילו לא ידענו שקיימים אצלנו.

פרנקלין דלאנו רוזוולט אמר: "הדבר היחיד שאנחנו צריכים לפחד ממנו הוא הפחד עצמו."

ויש אומרים שהאויב הכי גדול שלנו הוא הפחד והאויב הכי גדול של הפחד הוא צחוק כך שהדרך היחידה לנצח את הפחד היא לצחוק.