יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

סיפור לידה אישי 3>

נעלמתי קצת.. אבל יש לי תירוץ טוב..
לפני חודש בדיוק, אחרי 9 חודשים מאתגרים ומהנים יחד, ילדתי את בתי הבכורה.
והינה אני שוב כאן אבל הפעם לספר על הלידה עצמה.

אם יש משהו שהכי אבל הכי פחדתי ממנו במהלך ההריון זה היה הלידה.
לסחוב עובר בבטן, להרגיש את הבעיטות שלו, לעשות עשרים אלף בדיקות- אין לי בעיה
אבל המחשבה על ללדת, ממש ללדת לבד היתה מחשבה מלחיצה מבחינתי, אבל מה שהכי הלחיץ אותי במחשבה על הלידה זה האפידורל.
אל תשאלו למה כי גם לי אין תשובה לזה.
אני לא אחת שמפחדת ממחטים, זריקות ודקירות (אתם יודעים כמה פירסינגים יש לי?!)
אולי הפחד נבע מהידע שיש לי לגבי המיקום של הזריקה, אולי הפחד הגיע מסיפורי אפידורל לא מוצלחים ואולי בכלל הפחד הגיע מהמשפחה הקרובה שקיבלו זריקת אפידורל והתופעות לוואי עדין קיימים.
בגלל החשש הזה החלטתי שאלד בלי אפידורל, אנסה לעשות את מירב המאמצים- כשיגיע הזמן כמובן.
וככה העברתי חצי הריון עם המון דמיון מודרך איך אני עוברת לידה בלי אפידורל.

ואז הגיעה הבשורה שללדת לידה רגילה אי אפשר, העובר מצג עכוז (עם הטוסיק למטה).
היפוך חיצוני- לא הצליח.
ניסיתי היפוך בעזרת הרפואה הסינית (מוקסה)- לא הצליח.
עמדתי על הראש ועל הידיים- לא הצליח.
נתנו מליון שיטות- שום דבר לא הצליח. העובר עקשן (ועצלן) ולא רוצה להתהפך.

נכנסת לחודש תשיעי וקובעים ניתוח קיסרי.
מצד אחד זה נחמד לדעת מתי בדיוק תלדי, מצד שני זה ניתוח עם אפידורל במינון יותר גבוה מבלידה רגילה.
משתיקים את כלל החששות והפחדים ומנסים להתכונן עד כמה שאפשר לניתוח.

האמת שלא משנה כמה תנסו להכין את עצמכם נפשית ופיזית, אין באמת משהו שיכול להכין אתכם לרגע הזה עד שלא תחוו אותו.

שבוע אחרי שקבענו את הקיסרי (שבוע 36 להריון) התחילה להתפשט לי בגוף פריחה שאת מקורה לא ידוע.
לאחר שבוע של סבל הגעתי למיון להמשך בירור, שם הוחלט לאשפז אותי.
יומיים באשפוז (שבוע 37+5/6) משחררים אותי בטענה שככה הגוף שלי מגיב לסוף ההריון וזה סימן שהלידה קרובה יותר מתמיד, הפתרון היחיד למצב הוא ליילד אותי אך מכיוון שנותר לי עוד סך הכל שבוע אחד בודד עד לניתוח הקיסרי אין טעם להקדים  את הניתוח בטענה שאוכל לשרוד עוד שבוע של גרד.
האמת שלא הצלחתי לשרוד עוד לילה של גרד!!
שוחררתי ביום שני בצהריים, באותו הלילה חזרתי למיון עם בכי ואי שקט כשהפריחה התפשטה יותר.
שוב נשארת לילה באשפוז בשביל שבבוקר הרופאים יחליטו מה עושים איתי.

הבעל חוזר הביתה ואני נשארת לבד, יותר נכון המחשבות ואני.
הבעל רצה להודיע להורים שאנחנו שוב במיון אבל התנגדתי בטענה ששוב יחזירו אותי הביתה ושוב לידה לא תהיה.
מצד אחד מקווה שמחר ינתחו אותי, מצד שני מקווה שלא כי מפחדת מהלא נודע.
יום למחרת האחות מגיעה ומתחילה לעשות לי סבב של בדיקות, מדביקה מדבקות בכל מקום ושואלת אינסוף שאלות
ואני בטוחה שזאת עוד בדיקה שגרתית ואחריה שוב שולחים אותי הביתה אבל לא.
הבעל מגיע, עונה על עוד כמה שאלות, תוך כדיי נכנסת עוד אחות ומודיעה לאחות שמטפלת בי שהמנתח אישר,
אחות א' שואלת את אחות ב': "ומה עם שאר הצוות?"
אחות ב' עונה לאחות א' שהצוות והמנתח מחכים לאישור שלה.
הבעל ואני לא מבינים מה קורה ואז אחות א' (האחות שמטפלת בי) נזכרת להודיע לנו שלמנתח יש שעה פנויה והוא החליט לנתח אותי.
הלם מעורבב בשמחה, זה מה שעבר עלינו.
שואלים אותה בחזרה מתי מנתחים? בטוחים שיש לנו עוד זמן.
עוד כמה דקות היא עונה.
הלם יותר גדול נחת עלינו.
עוד כמה דקות? כאילו זה באמת קורה? מה ממש עכשיו? אבל לא הודענו לאף אחד ועד שההורים יגיעו כבר אהיה אחרי,
אבל מה אם? ואיך? ולמה? וכמה? ומיליון שאלות שרצות לי בראש בקצב מסחרר בזמן שמכינים אותי לניתוח.

הכל סביבי קורה ממש מהר.
נוזל מגעיל שנותנים לי לשתות.
מחברים אותי לעירוי,
חותמת על כמה טפסים,
לובשת חלוק ויאלה צועדים לכיון חדר הניתוח.
נכנסת לחדר ונופל לי האסימון. אני הולכת ללדת, אשכרה ללדת,
אין דרך חזרה! מכאן אני יוצאת אמא!
ואם אני לא מוכנה לזה? ואם אפשל? ואם משהו יקרה לי במהלך הניתוח? ואם יקרה סיבוך?
המרדימה מושיבה אותי ומסבירה לי לגבי הניתוח וההרדמה שהיא הולכת להזריק לי בגב ואני מנסה להקשיב לה אבל המחשבות צועקות בראשי.
זהו. הרגע הגיע.
אחד מאנשי הצוות עומד מולי, מקופף את גופי ומוריד את ראשי,
מאחורי המרדימה מחפשת על גבי את הנקודה שצריכה להחדיר לתוכה את החומר
ואני כבר מרגישה משותקת. פחד לא מוסבר נוחת עליי ומשתק אותי.
פתאום אני מתחרטת ומתחילה לרעוד, מרגישה איך האוויר בורח מריאותיי, דמעות מעקצצות בזוית עיני ומאיימות להתפרץ כל רגע.
אני מבינה שאני עוברת התקף חרדה ופחד ומנסה להרגיע את עצמי אבל במקום לחשוב על דברים טובים, המח שלי החליט לפרוש בדיוק בשיא ולהשאיר אותי ככה, חסרת מחשבות טובות.
כל מה שהצלחתי למלמל זה שאני מתחרטת ואני לא רוצה לעשות את זה.
אני פוחדת מהאפידורל, מהניתוח, מהרגע שאהפוך לאמא וקיסרי בכלל לא נקרא לידה אז איך אני אמורה להרגיש שילדתי?
חולפת בראשי מחשבה לעצור את הניתוח ואולי בכל זאת לעשות את הניתוח שבוע הבא, בתאריך המתוכנן.
אני צריכה עוד שבוע! עוד שבוע להתכונן כי אני בכלל לא מוכנה! לא פיזית ולא נפשית!

אבל אני לא באמת עוצרת את הצוות.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומזריקים לי את ההרדמה בגב.
תוך שניות הפסקתי להרגיש את הבטן והרגליים ומה שבניהם.
שמים בין ראשי לשאר הגוף מחיצה, מחברים לי מסיכת חמצן וקושרים את 2 ידיי לצדדים (סטייל ישן, מישהו??)
מכניסים את בעלי, הוא מתיישב לצד ראשי ומלטף, מדבר, מנסה להסיח את דעתי.
תוך כדיי הניתוח הרגשתי הכל!! אבל.. ללא כאב בכלל. הרגשתי איך נוגעים לי ברגליים, איך שוטפים לי את הבטן, איך פותחים אותה ומתעסקים עם האיברים הפנימיים. מ-ט-ו-ר-ף!
התחלתי לצחוק כי זה דגדג מאוד כל הנגיעות האלה, מן הרגשה כאילו נוגעים אבל לא נוגעים.
באיזשהו שלב בחילה תקפה אותי והייתי בטוחה שאני עומדת להקיא (למרות שהייתי בצום מ2 בלילה), מתלוננת שאני עומדת להקיא ושיוציאו לי את המסכת חמצן מהפנים.
המרדימה מורידה לי את המסיכה ומחזיקה לצד ראשי פח, המנתח עוצר את הניתוח והבחילות עוברות. המנתח מודיע לנו שהבחילות הגיעו בגללו, הוא דחק את הקיבה והמעיים אבל הוא סיים איתם ולכן לא צפויות עוד בחילות.
ממשיכים בניתוח.
תשישות ועייפות עוטפים אותי, אני לא מבינה מה עובר עליי ולפני שהספקתי להגיד משהו הרגשתי איך משהו גדול נשלף ממני בבת-אחת, כאילו פינצרו את הבטן הלא קטנה שהיתה לי.
"מה זה היה?" אני שואלת בקול.
"מזל טוב, היא בחוץ" המנתח מודיע וחיוך מטומטם מתפרש על פניי ועל פניו של בעלי.
האחות מרימה את התינוקת מעל המחיצה, ממש כמו שהרימו את סימבה במלך האריות, ומראה לנו את הנסיכה הקטנה.
הדבר היחיד שיוצא לי מהפה זה "יואו איזו פיצית".

בתאריך 4.7 בשעה 11:04 בשבוע 38 להריון ובמשקל 2.300  נולדה הקטנה שלנו.
צילמו אותנו עם הקטנה כשאני עדין קשורה על המיטה וחסרת כל יכולת לזוז.
בעלי הרים, ליטף ונישק אותה ואילו אני הצלחתי רק לנשק אותה ולאחל לה "ברוכה הבאה לעולם"

התינוקת יוצאת מהחדר ביחד עם האחות והבעל, ואני מחכה שיסיימו כבר את הניתוח.
העייפות חזרה אליי ואיכשהו נרדמתי על שולחן הניתוחים.
המרדימה העירה אותי והמנתח מודיע שהוא סוגר אותי (אחרי שצחק עליי עם שאר הצוות שאני האישה הראשונה שנרדמה אצלו בזמן ניתוח קיסרי) והידק לי הבטן. כן גם את זה הרגשתי ושמעתי!
שבוע אחרי הניתוח הוציאו לי את הסיכות. 13 סיכות הוא הידק לתוכי!איפה הרחמים?

עוברת להתאוששות, לא מרגישה עדין כלום וכולי בעננים. זה קרה! אני עשיתי את זה! (טוב.. טכנית המנתח עשה את זה, אני רק שכבתי שם חסרת מעש וחיכיתי שכל זה יגמר.)
מההתאוששות למחלקה כשההרדמה לאט לאט עוברת וישר מביאים לי משככי כאבים.
עד כה גיבורה גדולה! אין כאב, מתחילה להזיז רגליים כאילו כלום, מקבלת אורחים, מקבלת את התינוקת, מחייכת, צוחקת הכל מצוין.
לקראת הערב התחלתי להרגיש כאבים אבל עדין לא כמו שכולם תיארו לי, שוב מקבלת משככי כאבים והופ מרימים אותי למצב עמידה. יאלה מתחילים לעשות סיבובים.
שמונה שעות אחרי הניתוח כבר הלכתי כמו גדולה (ושוב תודה למשככי הכאבים שהיו עימי ברגעים הקריטים הללו!), הולכת בכל המחלקה. סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב.
כמה שיותר תלכי ככה מהר תתאוששי- זה המשפט ששמעתי הכי הרבה. אז למרות העייפות, העצלנות והפחד שפתאום הכאבים התקפו- עשיתי כמה שיותר סיבובים במחלקה.

אני חייבת לציין שהצוות בניתוח היה מדהים! הצוות באשפוז היה מדהים!
ועדין היה לי אשפוז נוראי!
בחדר איתי היו עוד 2 בנות שילדו, רק שהן ילדו בצורה טבעית, לידה מדהימה ללא קרעים וללא תפרים, ללא אפידורל, ממש 2 לחיצות והתינוק היה בחוץ. לשתיהן!
ואם זה לא מספיק ששמעתי במשך יומיים את סיפורי הלידה המושלמים שלהן, אחת מהן גם היתה במתכונת של "אפס הפרדה" משמע התינוק היה איתה בחדר כל הזמן! וגם איתנו כמובן..
כל זה קרה בגלל חוסר מקום במחלקות. האמת שכן זה היה שבוע מטורף מבחינת יולדות אבל למה לעזאזל אני צריכה לסבול ולקבל תזכורת כל 5 דקות בערך שעברתי לידת קיסרי? לא מספיק שהכאב מהניתוח מזכיר לי שעברתי ניתוח?
ככה היומיים הראשונים עברו וביום השלישי לאשפוז משהו קרה, לא יודעת בדיוק מה, אבל משככי הכאבים הפסיקו לעזור לי. העלו לי את המינון ועדין כאבי תופת עד כדיי בכי ודמעות. האחות החליטה להזריק לי וולטרן וככה זכיתי ל12 שעות פחות או יותר ללא כאבים.

אחרי שחזרתי הביתה מצאתי את עצמי מתמודדת עם תופעות שלא היו לי במהלך ההריון כמו הגבלה בתנועות ובצקות ברגליים ושלא נדבר על אי יכולת להתפנות בשירותים בצורה נורמלית ללא כאבים! לא ידעתי איך להתמודד עם כל זה. למזלי, בעלי, המשפחה שלי והמשפחה שלו עטפו אותי בחום, אהבה ואינסוף עזרה! גם לי וגם לקטנה.

ואולי בלידה הזאת לא הייתי צריכה ללחוץ, להתאמץ, לראות את אלוקים בכל ציר (אגב אין לי מושג מה זה צירים.. הצירים היחידים שהיו לי היו בשבוע 18 ושם הם הסתיימו)
אבל מבטיחה לכם שבמשך שבוע שלם הרגשתי כאילו אני עושה גיחה קטנה לגהנום כל כמה שעות עד שהמשכך כאבים התחיל להשפיע עליי שוב.
ככה עד שהוציאו לי את הסיכות, בדיוק שבוע אחרי הניתוח.

כיום אני חודש אחרי הניתוח ועדין כואב לקום משכיבה לישיבה ללא עזרה, ללכת מהר או הרבה,אפילו להתפנות עדין מרגיש לי כאילו חותכים לי את הבטן. בקיצור גם חודש אחרי הלידה אני מוגבלת בתנועה.
ואני רק מחכה ליום או ללילה שבו אחזור לישון על הבטן ללא שום הפרעה או כאב, בדיוק כמו בלילות לפני ההריון.

אהה ו..הבטן ההריונית עדין כאן! אמנם הורדתי כבר 10 קילו בגאווה גדולה אבל הבטן ההריונית עדין כאן.
אז אם תראו אותי ברחוב אל תשאלו אותי "איזה חודש אני?", "מתי אני אמורה ללדת?" , "אוי נשארה לך הבטן" או "איזו מהירה את.. כבר עוד אחד?"
זה סתם מעצבן ועושה לי חשק לנפח לכם משהו אחר! תהיו נחמדים ותתעלמו מהבטן שלי.. בערך כמו שאני עושה ;-)

נ.ב. לקטנה שלנו קוראים אודליה ציפורה שהיום חוגגת חודש.
נ.ב.ב. קבלו תמונת סלפי הישר מחדר הניתוח:

עד כאן החפירות שלי להיום (או לשבוע הקרוב.. עכשיו זה תלוי בקטנה ;-) )
נשתמע בפוסט הבא 

אוהבת המונים
המקטרת בסטטיל 3> =]

יום רביעי, 7 ביוני 2017

ראי כוזב-דנה מויסון

"ראי כוזב" הספר השני של הסופרת דנה מויסון והספר השני בסדרה "תעתוע אפל" ("תעתוע אפל הוא הספר הראשון בסדרה).

תקציר:
עולמה של בקי בת השש-עשרה מתרסק בן לילה, כשהיא חוזרת לבית שלא נותר בו דבר, מלבד עקבות הדם של בני משפחתה. היא פונה לעזרת קרוב משפחתה היחיד, הדוד ג'ייק, ומגלה שהוא למעשה מרשל בתכנית להגנת עדים. בקי מבינה שעליה לעזוב את עיירת הולדתה השלווה ולחפש דווקא בניו-יורק את התשובות לשאלות שתמיד הטרידו אותה בקשר לעברה המסתורי. מכתב מרובב בדם ובו אצבעו הכרותה של אביה מפגיש אותה עם הבלשית שרון דיוויס, ממשטרת ניו-יורק.
שרון נמצאת בעיצומה של חקירה מתוקשרת, הנוגעת למותה המסתורי של נערת ליווי מפורסמת, חביבת האליטה הניו-יורקית. הבלשית יודעת שרבים היו רוצים שתסגור את התיק ולא תמשיך לחקור, אך היא מאמינה שיש בו יותר מן הגלוי לעין. מה הקשר בין מכתב האיום שקיבלה הנערה הצעירה למותה של יצאנית הצמרת? כיצד יסתיים המרדף של שרון אחר רוצח מסוכן וסדיסטי? מי המוח המתוחכם שעומד מאחורי הפרשה? האם בקי תזכה אי פעם לראות שוב את אביה? הכול מתחיל ונגמר בהון גנוב שאיש אינו יודע היכן הוטמן.

מה חשבתי על הספר?
קודם כל נהנתי מאוד לקרוא אותו. הכתיבה של דנה סוחפת ומרתקת.
העלילה זורמת ומותחת עד כדיי כך שלא רציתי להניח את הספר.
הגילויים המפתיעים הגיעו בזמן ואם חשבתי שאני יודעת מה יקרה בעמודים הבאים גיליתי שטעיתי והופתעתי כל פעם מחדש.
העלילה בנויה משני סיפורים שקורים במקומות שונים ובעזרת המח הקרימינלי של הסופרת הם מתאחדים בדרך שלא תצפו לה.
הדיאלוגים בין הדמויות קולחים מלאים בהומור ורצינות (תלוי בסצינה כמובן..).

הדמות הראשית- שרון דיוויס, היא דמות תוססת שלא יודעת מנוחה מהי. מלאה בהומור עצמי וציניות ומצליחה לסובב את כולם על האצבע הקטנה שלה עם המון חכמה ולא רק בגלל המראה שלה.
ואני חייבת לציין שהיא בין הדמויות שאני הכי אוהבת!

לסיכום:
מומלץ מומלץ מומלץ!
נהנתי מאוד מהספר ומחכה לספרים הבאים של דנה.
אם מתחשק לכם ספר מתח מעולה (ולצערי קצר) הספר הזה בשבילכם!



יום שלישי, 21 בפברואר 2017

היביסקוס- סברינה שללאשבילי

את הסיפור של ג'יימי ודקלה קראתי עוד הרבה הרבה הרבה לפני שהפך .
זה התחיל מקטע על אחת הבנות בקבוצה סגורה וקטנה והתפתח לסיפור מופלא.
את הסיפור קראתי בבלוג של הסופרת שאז כלל רק כמה פרקים אבל כבר אז סברינה סחפה אותי לתוך עולם מלא במתח ואהבה.

אז מה ההבדל בין הסיפור הקצר ההוא לספר הנוכחי?
סברינה לא התקמצנה והפכה את הסיפור הקצר הזה לסיפור מלא בהרפתקאות. היא הרחיבה את הדמויות והחייתה אותם, הסיפור קיבל נפח וחיים חדשים- מה שכבש אותי  עוד יותר.

תכירו את הדקלה לוי- אישה שבורחת מעברה לארץ אחרת בתקווה להתחיל את חייה מחדש אך גם שם העבר מצליח להדביק פערים ולשוב לחייה ובענק!
דקלה בהתחלה נתפסת כאישה חלשה, שברירית ואפילו אחת שבוכה מכל דבר אך לאט לאט היא מקבלת את מה ומי שהיא ומוצאת בתוך תוכה כוחות נפשיים שרק מעצימים אותה יותר.

יש לנו גם את ג'יימי- חתיך הורס שישגע אתכם ולא רק בגלל הגוף המשגע שיש לו! הוא אגוז קשה ומסתורי שקשה לפיצוח! אבל יותר מזה אני לא מתכוונת לפרט מסיבה אחת פשוטה- מבחינתי כל פרט נוסף עליו הוא סוג של ספויילר, תצטרכו לקרוא כדיי להבין ולגלות.

אהבתי שסברינה נגעה בעוד עולם לא מוכר שהוא דרום קוריאה. בתור חובבת סדרות קוראניות זה הלהיב אותי ובכללי אני אוהבת שלומדים מכל ספר, גם מהז'אנר הזה, וכאן אנו למדים עוד כמה מילים ומשפטים בשפה חדשה וזרה- קוראנית.

הכתיבה בספר זורמת, קולחת, מרתקת. אהבתי את הדמויות, אהבתי את התהליך שהן עוברות במהלך הספר, אהבתי את העלילה הלא צפויה שתפסה אותי לא מוכנה.

פחות אהבתי (כן, כמו בכל דבר טוב יש גם משהו פחות טוב, אבל זאת רק אני.) את המונולוגים של דקלה. הם היו ארוכים ואני אישית פחות מתחברת למונולוגים מורכבים אבל זאת רק אני.
ולמרות זאת עדין נהנתי מאוד מהספר!

תקציר הספר:
"היא לא שמה לב, אך הרוח הסיטה לרגע את כובע הקפוצ'ון שלה כשעברה מתחת לאחת ממנורות הרחוב היחידות שעוד
עבדו פה, ונעמדה כמה צעדים ממני. היא נראתה כמו אמזונה; שיערה השחור נח סביב מסגרת פניה ונחשף במלוא אורכו,
ולחייה שקועות כאילו לא אכלה ימים. ידעתי שעיניה בצבע חום-אפור כפי שהופיעו בתמונות, אך כרגע הן מלאות צער. שפתיה המלאות והלבנות רעדו, רק שלא מקור, אלא מפחד שהרחתי עד אליי."
כאשר איום מהעבר מאלץ את דקלה לעזוב את ישראל, היא אורזת את חפציה וטסה לבלפסט. היא לא מצפה ש"מר שפתיים" המסתורי, אותו היא פוגשת מחוץ למלון דה האנג', יתגלה כמושיעהּ – עד שהיא מבחינה בקעקוע ההיביסקוס על עורפו.
אותו איום ממנו ברחה רודף אותה בצפון אירלנד והיא מבינה כי בפניה שתי אפשרויות: האחת, לתת לאחרים לשלוט על חייה. השנייה, לקחת בעלות על גורלה ולהילחם, גם במחיר האהבה.
יחד עם מר שפתיים היא יוצאת למסע אשר לא רק יטלטל את חייה מיסודם, אלא גם יפלס עבורה דרך חדשה לעתיד לא נודע.

לרכישה:

ממליצה בחום!!
המקטרת בסטייל=]


יום שני, 19 בספטמבר 2016

אורח מיוחד

מוות.
הוא אורח מיוחד.
הוא לא כמו שאר האורחים, יש לו כניסה פרטית.
לפעמים הוא נכנס מהדלת ולפעמים מהחלון.

כשהוא מגיע הוא לא דופק כמו שאר האורחים.
הוא דופק פעם אחת בכל פעם, מנסה להכין אותנו לקראתו,
אבל מעטים בני האנוש שמסוגלים לחוש כשהוא מתקרב.

מוות.
הוא מגיע בשקט עם עוצמה שלא ניתנת לתאר.
כשהוא כאן הוא גורם ללב להתכווץ מרוב כאב,
לצמרמורות להתפשט בכל הגוף,
לנשימה להיעצר,
ולשיער לסמור.
כשהוא כאן הוא גורם לנו להסתכל על הכל אחרת, גם אם זה רק לכמה שעות.
הוא גורם לאחדות ופרידה בו זמנית.

מוות.
כשהוא מתגנב לביתנו הוא ממלא אותו בענן שחור
בדממה רועשת
הוא לא נותן לרגשותינו לחדור את השריון העבה שלו,
הוא יודע לבצע את עבודתו גם כשכולם מתפרקים סביבו.

אבל למרות הכל,
הוא אורח בעל קסם מיוחד.
הוא יודע לקחת חיים ולהפוך אותם לכוכבים.
זה הוא המוות.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

טרף קל

היא הולכת כאילו היא מנהלת את העולם.
גב זקוף, חזה בחוץ, רגליים ארוכות וסקסיות.
היא חדורת מטרה, יודעת בדיוק מה היא רוצה.

היא מסוכנת כמו נשק,
שורפת כמו אש ,
חדה כמו תער,
מהפנטת כמו תכשיט יהלומים יקר.

עיניה הקרות כקרח משדרות שנאה,
שפתיה המרוחות באודם אדום משדרות אהבה,
חיוכה הממזרי משחק בליבך
ומבטה מתעתע במוחך.

היא יודעת שקלטת אותה והיא תעשה הכל כדיי לשגע אותך.
היא תתקרב בצעדים בטוחים,
תסמן את הטריטוריה שלה
ותסמן אותך.

מצד אחד תרצה לרוץ, לברוח לכיוון השני
ומצד שני אתה תישאר במקומך ותחכה לצד הבא שלה.
אתה מהופנט,
מכושף,
מסוקרן,
ליבך נפל בשבי ידיה.

היא תשחק,
תכאיב,
תיגע ,לא תיגע...
תגרום לך להתפתל כמו טרף קטן וקל.

ואתה, תלך שבי אחריה
כמו במבי שנפל לתוך מלכודת של פנתרה,
כי כזו היא אהבה.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

המועמדת/קיארה קאס

ידוע שאני אוהבת ספרי נוער אבל את הסדרה הזאת ממש ממש אהבתי!
"המועמדת"- סדרת ספרים שעד כה תרגמו 3 ספרים מתוך הסדרה שהספר השלישי חותם את הסיפור על הזוג הנוכחי ואילו הספר הרביעי מתחיל סיפור על זוג אחר.

לפעמים לא מתחשק לי לסקר ספר מסוים מהחשש שאהרוס אותו. ולא דווקא בגלל הספויילרים (למרות שאני אישית מאוד אוהבת אבל עדין נמנעת מלספר)

אז נתחיל עם הספר הראשון "המועמדת":
תמיד חשבתי לעצמי מה יקרה עם תהיה עוד מלחמת עולם? איך העולם יראה אחר כך?
טוב אז כאן הסופרת החליטה לעשות את זה.. אחרי מלחמת עולם רביעית(כן רביעית!!!) הכל הושמד ונבנה מחדש.
כולל ארצות, מדינות, חוקים וממלכה אחת בשם "איליאה". (תרגעו אין זכר למלחמה חוץ מכמה נקודות בודדות)
בממלכת "איליאה" יש מלך ומלכה ונסיך אחד אך אין נסיכה.. (איך זה יתכן? מי תהיה המלכה הבאה??) ולכן הארמון מארגן תחרות שנקראת "הבחירה" שבו הנסיך שלנו יצטרך בסופו של דבר לבחור לו נסיכה אחת מבין 35 בחורות.
אבל זה לא פשוט כשאחת מהנערות היא אמריקה סינגר והיא ממעמד מספר 5.
אמריקה היא בחורה דעתנית ומפולפלת והדבר שהיא הכי לא רוצה זה להשתתף בתחרות המטופשת הזאת אבל המשפחה שלה תולים בה תקוות ובטוחים שעצם השתתפותה בתחרות תעלה אותם במעמד.
מה גם שאמריקה מנהלת מערכת יחסים סודית עם אספן שהוא עצמו ממעמד 6, מעמד יותר נמוך ממנה.
ב"איליאה" יש חוקים משלהם ומערכות יחסים מחוץ לחוק!!

מה יקרה כשאמריקה תפגוש את הנסיך שמבחינתה הוא אנוכי ומתנשא?
אמריקה מבינה שהיא חייבת לשנות מסלול מחדש ולחשב שוב את חייה, המשפחה ואספן או התחרות והנסיך?

הסיפור הזה ממש הזכיר לי את סיפור סינדרלה רק הרבה יותר משודרג.
זהו סיפור על נסיכים ונסיכות,
על אהבה ישנה וחדשה
על הטוב ורע
וכמובן שיש לו גם המשך..

הסםר נע בין דמיון למציאות. אמנם המקומות לא באמת קיימים אבל הוא נטול פנטזיה וחייזרים למיניהם ;-)

אז מי שאוהב סיפורי אגדות ורוצה להתנתק קצת מהמציאות הספר הזה בשבילו!

אישיתי מאוד מאוד מאוד נהנתי ממנו!
מהכתיבה ועד לדמויות..אהבתי הכל! (טוב אולי את המלך קצת פחות..תקראו ותבינו למה!)
אמנם הספר הזה הוא ספר נוער אבל אני קראתי אותו בהנאה גדולה וחיכתי בציפיה להמשכים.

סך הכל זה כייף להתנתק מהמציאות לכמה זמן להכנס לתוך עולם של אגדות (מי אמר שאגדות הם לילדים קטנים?)
מומלץ מומלץ מומלץ!!!

נתראה בסיקור על הספר השני "העילית" ;-)
עד אז...שיהיה יום מדהים מלא בנסיכים ונסיכות :P
אוהבת המונים
אווה, המקטרת בסטטיל =]
3>




יום שני, 8 באוגוסט 2016

"רעש הטיפות מעיר אותי"

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, עד שסוף סוף הצלחתי להירדם.
הכאב לא עובר אפילו לא לשנייה,
אני מרגישה כאילו מנסרים לי את הראש לאט לאט
כאילו אלפי עכברים מכרסמים לי אותו
כאילו חובטים בראשי עם אלה מברזל שוב ושוב ושוב
ככה כואב לי.
עוד יום עם מגרנה, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
אני מתיישבת על המיטה ולוגמת את הטיפות מים האחרונות שנשארו בתחתית הכוס ומביטה על השידה, סימן עגול רטוב שהכוס השאיר ולידו מונחת טבעת עם 3 יהלומים במרכזה, יהלום גדול באמצע ו2 יהלומים קטנים משני צדדיו.
הטבעת נחה שם כבר כמה חודשים,
נכון שאני עזבתי,
ונכון שזאת הייתה טעות,
ונכון שאני מתגעגעת ולפעמים חולמת עליך,
אבל מה היה קורה אילו הייתי נשארת? סופגת עוד עלבונות?
עוד שתיקות?
עוד טיפולים?
עוד תרופות?
"את הכל בשבילי" אמרת לי לפני שהתחתנו "אני יגן עליך מהכל" הצהרת בלב שלם.
היינו מאושרים, אהבנו אחד את השנייה בכל ליבנו והתחתנו.
מאז הכל התחיל להתפרק לאט לאט.
"למה סיפרת להם?" התעצבנתי עליך
"הם המשפחה שלי" ניסית להגן
"אבל מה איתי? מה עם הפרטיות שלי? זאת הבעיה שלי!" צעקתי בחזרה
"הבעיה שלנו!" החזרת לי "זאת הבעיה שלנו לא שלך! אני רוצה ילדים ואני רוצה אותם ממך!" הצהרת
"אני הזהרתי אותך" לחשתי "הייתי כנה עוד מהיום הראשון שהכרנו, הייתי פתוחה וגיליתי לך שיש לי בעיות, הודעתי לך שזה לא יהיה קל!" מלמלתי לכיוונך או שבעצם לעצמי,
"הייתי מוכן אז ואני עדין מוכן לזה" עמדת על שלך ולא הרפת
"אז למה סיפרת?" אמרתי בקול חנוק מדמעות
"אל תבכי,בבקשה אל.." התחננת בקול שקט "אעשה הכל כדיי שלא תבכי" אמרת ונישקת לשפתיי.
מאותו היום אנחנו מנסים כמעט כל יום אבל האכזבות מיום ליום יותר ויותר קשות
אז עברנו לטיפולים.


"עוד יהיו לכם ילדים" הסבתא אמרה
"אתם עושים דברים לא נכונים" האמא העירה
"בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון אבל הבקרוב נראה כל כך רחוק והדרך לשם רק מתישה אותנו.
"יש לה בעיה! איתו הכל בסדר" שמעתי את אבא שלך אומר בסלון. הוריך חשבו שאני ישנה אבל שמעתי הכל
"תן להם זמן, זה עוד יגיע" האמא ניסתה ליפות את המצב אבל לא כל כך הצליחה.
"כבר 3 שנים עברו.." הוא הזכיר וליבי התכווץ מכאב.
זאת הבעיה שלי! הם צודקים, אני מונעת ממנו את זה!

כבר 3 שנים מאז שהתחתנו, אלפי ניסיונות וכלום, טיפולים ללא הפסקה ורק אכזבה,
עוד רופא, עוד מומחה, עוד תפילה, עוד זריקה, עוד תרופה
עצבים, כעסים, חיוך מריר מבחוץ אבל מפנים? הייאוש מתגבש ומתנחל.
"זה לא הולך" אני אומרת באמצע ריב "אני לא מסוגלת יותר!"
"על מה את מדברת" אתה שואל בכעס ואני שותקת ומשפילה את עיני.
"על מה את מדברת?" אתה מרים את קולך עוד יותר
"אין לך מושג מה עובר עליי" אני לוחשת בעצב ודמעה אחת נופלת על הלחי וממשיכה "אני לא מסוגלת יותר, הכדורים רק מנפחים אותי אני כבר לא מזהה את הגוף שלי! אני רק עצבנית יותר, כועסת יותר, אנחנו רק רבים בזמן האחרון" אני משתתקת לרגע מביטה בך ודמעה זולגת מעיניך אבל אני בכל זאת ממשיכה לדבר "מתי בפעם האחרונה אמרנו אחד לשנייה עד כמה שאנחנו אוהבים אחת את השני? מתי בפעם האחרונה חייכנו סתם ככה? מתי בפעם האחרונה הרגשנו מאושרים? מתי בפעם האחרונה שכבנו כי רצינו ולא כמו רובוטים למטרה אחרת? אני לא מסוגלת יותר!
ההורים לא מרפים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב אבל האזכבה רק מבקרת אותנו, הייאוש לא מניח לנו
אני לא מסוגלת יותר!" אני אומרת בכעס ובעצב.
"זאת הבעיה שלי!" אני קובעת. שוב.
"שלנו" אתה מתקן
."אתה לא צריך לסבול מזה" אני לוחשת, אני מוציאה מהארון את המזוודה שכבר ארזתי, אתה מביט בי במזוודה ושוב בי ולא מבין "מה את עושה?" אתה שואל בקול שקט וחנוק.
"אני עוזבת" אני לוחשת "לא מסוגלת יותר! בבקשה תבין אותי!"
"אל תעזבי" אתה אומר בקול מתחנן "בבקשה, נעזוב את זה, מי צריך בכלל ילדים? יש לי אותך!" אתה קובע ומנסה שוב "בבקשה אל תעזבי"
"כבר החלטתי" אני אומרת בקול הכי יציב שאני יכולה "זה עדיף בשביל שנינו"
אני נושקת לך על השפתיים ומתענגת לכמה שניות משפתיך הרכות יודעת שעוד אתגעגע אליהם ויוצאת מהדירה כשהמזוודה בידי.

מאז אותו היום המגרנות רק מחריפות, אני לא באמת שמחה, לא באמת מאושרת,
רק מתגעגעת בלי סוף.
"היי" אתה לוחש לי באוזן, מנגב דמעה שמנסה להימלט מצד העין ושוכב לידי במיטה
"אני כאן" אתה לוחש ומלטף את הלחי "לא הלכתי לשום מקום" אתה אומר ומנשק את שפתיי
אני עוצמת את עיניי ומנסה להרגיש אותך.

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, אני מתעוררת ואתה נעלם "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לאוויר.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם
עוד יום עובר, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.




*******
קטע ישן שנכתב לפני שנה בערך...
אל תדאגו הכל בסדר איתי!
לא נכתב עליי בכל אופן =]